מידברן 2025: "ויהי אור"

24–29 בנובמבר 2025

"מידברן היא עיר אשר קמה ונעלמת באבק המדבר. מידברן היא חלום שצוללים אליו ביחד ויוצרים אותו." (מקור: לא ידוע)

דמיינו עיר זמנית שקמה ממש עכשיו, משומקום, במדבר באזור הערבה הדרומית: עיר של אלפי נשמות שמתאחדות לארבעה ימים של יצירה משותפת, מתנות ללא תמורה וחופש ביטוי מוחלט, ואז נעלמת כליל בלי להשאיר עקבות. זהו מידברן, הגרסה הישראלית של Burning Man שנוסד ב-1986 על ידי לארי הרווי בסן פרנסיסקו. הרווי, אמן בוהמיין שחיפש תרופה לאנומיה של התרבות הצרכנית של שנות ה-80, שרף פסל עץ של איש על חוף הים כדי להדליק ניצוץ של קהילה ויצירתיות אמיתית. מה שהחל כמעשה אימפולסיבי הפך לתנועה גלובלית שמזכירה לנו להיות "אנחנו" דרך עשייה משותפת, ולא דרך צריכה פסיבית.

השנה, אחרי שלוש שנים של היעדרות - קודם הקורונה, ואחר כך המלחמה הנוראה שנכפתה עלינו ב-7 באוקטובר 2023, מלחמה שהכתה ללא רחם בישובי העוטף ובטבח אכזרי בנובה ובמסיבות טבע, ובפועל מלווה אותנו עד היום עם הנסיונות להחזרת אחרוני החטופים, הקהילה בחרה לקום מחדש. חברי צוות ההפקה היו בעוטף בדיוק בשבת השחורה ההיא. ד"ר חגית רפאלי מישקין ז"ל, אחת מהאמהות המייסדות של קהילת מידברן, נרצחה שם יחד עם חברי קהילה נוספים. רבים נפלו בקרבות, נחטפו או נפצעו בגוף ובנפש. הכאב והצמיחה שזורים זה בזה, כותבים המארגנים, ולכן השנה מידברן אינו רק מפלט יצירתי: הוא חלק מהאחריות האזרחית שלנו לשיקום הנפש הלאומית. חללים שקטים, סדנאות טראומה, מעגלי שיתוף, זיכרון לחללים ולחטופים, הכשרות בסיסיות בבריאות הנפש - כל אלה הפכו השנה לחלק מהותי מהחוויה. "ויהי אור" הוא לא רק שם של תמה. הוא ציווי קהילתי להדליק אור בתוך החושך העמוק מאז אירועי אותו יום מר ונמהר.

אני, טרי וינברג, פסיכולוגית קלינית ומטפלת זוגית ומינית, עוסקת שנים בחיבור אינטגרטיבי בין עולמות הפסיכולוגיה המערבית, פילוסופיה בודהיסטית, חוכמת היהדות ותהליכים אנתרופולוגיים-חברתיים של האדם המודרני. מתוך המפגש הזה, כמו בבית מדרש חי, נולדות אצלי תובנות חדשות או מחודשות על בדידות, קשר, שייכות ושחרור;  תובנות שאני חולקת במחקר, בכתיבה, בעולם הטיפול בקליניקה ובהרצאות.   למרות שמעולם לא השתתפתי במידברן בעצמי, אני נמשכת אליו כמו אל מגדלור. הוא לא עוד פסטיבל של סמים וריקודים תחת כוכבים (אף שיש שם מוזיקה וחגיגה), אלא מעבדה חיה שמאתגרת את ההרגלים הרעילים של חיינו; את המירוץ אחרי ההצלחה החומרית, את המסכים שמבודדים אותנו, ואת הפחד מלהיות פגיעים באמת. הסקרנות שלי כלפיו היא חלק מהאופי שלי: אני אוהבת לגלות כלים שיכולים לחלץ אותנו מהשגרה המדוגמת והיקרה הזו, ולהחזיר לנו תחושת השייכות לקהילה וחיבור לעצמי האותנטי שלנו ולנשמה הייחודית שלנו. בלי FOMO. בלי תחושת "תסמונת המתחזה" (Imposter syndrome). ברוגע ובשקט לגלות את האומץ להיות אנחנו, ללא שיפוטיות וביקורת, בתוך קהילה עוטפת המאמינה באותם ערכים.

מה מייחד את מידברן? קודם כל, אי אפשר להגיע לבד. אתה מצטרף ל"קאמפ", קבוצה קטנה של 20–100 איש עם שם ייחודי כמו "קן החלומות", "גן העדן הנודד" או "בית התה של הלב". ההתארגנות נמשכת חודשים: פגישות שבועיות, קבוצות וואטסאפ, סופי שבוע משותפים. בונים יחד אוהלים, יוצרים מיצגי אמנות, מתכננים סדנאות, מכינים אוכל, מלמדים זה את זה מיומנויות - מרקיחת קפה על אש פתוחה ועד שיחות עמוקות על חלומות וטראומות. זה לא רק לוגיסטיקה; זה בניית אמון ושייכות אמיתית ושבט שנבנה אט אט מתוך עצמו, עם הזהות הייחודית לו. בפסטיבל עצמו העיר מתעוררת לחיים: רחובות מאולתרים מלאים במתנות: ארוחות חינם, מופעי רחוב, סדנאות יוגה או שיחות פילוסופיות - הכל בהשתתפות מלאה מכל הלב, ללא כסף או פרסום. השנה יש דגש מיוחד על ריפוי: חללים שקטים, מעגלי שיתוף, סדנאות טראומה. בלילות - מסיבות, אש, חיבורים עמוקים. ביום שישי (29.11), היום האחרון של הפסטיבל, יתקיים טקס שריפת "האיש": אלפי אנשים במעגל, שותקים או רוקדים, משחררים. אחר כך עוברים לפירוק מהיר, ניקיון מוחלט, חיבוקים ארוכים וחזרה הביתה עם משהו חדש בלב.

כל זה נשען על עשרת העקרונות של ה- Burning Man (2004)

העקרונות נוסחו בשנת 2004  ע"י לארי הארווי, (Larry Harvey) אחד ממייסדי ברנינג מן.הם נכתבו לא כ"מצוות",  אלא כתיאור תרבות שהתפתחה לאורך שנים בקהילה, ולאידיאלים שמנחים אותה;

Radical Inclusion – הכלה רדיקלית העיקרון קובע שכל אדם מוזמן, ללא תנאים מוקדמים, ללא היררכיות ובלי "מי בפנים ומי בחוץ. הקהילה קמה מתוך הנחת יסוד שהשונות אינה איום אלא מרחב להתרחבות, ושעצם היותך אדם מזכה אותך בשייכות מלאה

Gifting – נתינה ללא תמורה נתינה חופשית, לא-מותנית, שאינה מבקשת תמורה.לא סחר, לא ברטר, לא “אם תתן - תקבל”. המתנה עצמה היא ביטוי של אנושיות ושל קשר, ולכן היא מקיימת את המרקם החברתי של הברן

Decommodification – המנעות ממסחור האירוע חף מפרסום, מכירה, רווח או ניצול. אין עסקים, אין מותגים, אין מציאות שיווקית. המטרה היא ליצור יחסים שאינם מושתתים על כסף או על צרכנות, אלא על נוכחות אנושית ואותנטית

Radical Self-Reliance – הסתמכות עצמית רדיקלית כל משתתף אחראי להביא את כל מה שדרוש לו: מים, אוכל, הצללה, ציוד, בטיחות.הרעיון הוא לא עצמאות נוקשה אלא גילוי כוחות פנימיים, פיתוח אחריות ומפגש עם יכולתך לשאת את עצמך

Radical Self-Expression – ביטוי עצמי רדיקלי הביטוי העצמי הוא אישי, ייחודי ולא מתנצל. הוא אינו חייב להיות דרמטי או מוחצן: הוא יכול להיות שקט, אותנטי, יצירתי, או עמוק. הרעיון הוא להביא את עצמך ללא מסכות, מתוך חופש ולא מתוך צורך להרשים

Communal Effort – מאמץ קהילתי הברנינג מן אינו “מופע” שאנשים באים לצפות בו אלא הוא פרויקט קהילתי. בניית המחנות, היצירות, המטבחים, ההתקנות, התמיכה, כולם נעשים על ידי חברי הקהילה.שיתוף הפעולה יוצר חוסן ותחושת שייכות שאינה נוצרת במבנים היררכיים רגילים

Civic Responsibility – אחריות אזרחית החופש בחוויה אינו עולה על חשבון בטיחות, אחריות או התחשבות. הקהילה פועלת מתוך כבוד הדדי, שמירה על החוק המקומי, ודאגה אמיתית לרווחת הסובבים. לא "כל דאלים גבר", אלא חירות מחוברת למוסר

Leaving No Trace – לא להשאיר עקבות השטח חייב להישאר כשם שנמצא, או טוב יותר. אין אשפה, אין ציוד שנשכח, אין סימנים של שהות. המדבר הוא מרחב קדוש, ואתה מחויב לשמור עליו כאילו מעולם לא היית שם

Participation - השתתפות פעילה אין קהל.  מי שנמצא - משתתף, יוצר, תורם, מביא מעצמו. העיקרון הוא שהחיים מקבלים משמעות דרך עשייה, השתתפות ותרומה הדדית, לא דרך צריכה או צפייה

Immediacy - נוכחות מלאה זהו העיקרון הרגשי ביותר: להיות לגמרי בתוך הרגע. לספוג, להרגיש, ליצור, לגעת. לשחרר מסכים, תיוגים, תיווכים, ולחוות את המציאות כפי שהיא

בהמשך למחקרי על בדידות האדם המודרני, הנושא הזה מתחבר לי למידברן כמו חוט של זהב. אנחנו חיים בעידן שבו הבדידות הפכה למגיפה שקטה. ג'ון ט. קסיופו, חוקר מוח מוביל, כתב בספרו "Loneliness: Human Nature and the Need for Social Connection" (2008)  על הבדידות כ"קרחון": היא לא רק תחושה, אלא מנגנון ביולוגי שמדבק כמו וירוס, מגביר סיכון למוות מוקדם ב-20% (כמו עישון 15 סיגריות ביום), מחליש את מערכת החיסון ומכוון את המוח להתמקד בשלילי. קסיופו מצא שבני אדם מודרניים, למרות כל הקשרים הדיגיטליים, סובלים מפחדים עמוקים שמונעים מאיתנו ליצור קשרים אמיתיים. אבל הפתרון? לשנות את החשיבה: לראות הזדמנויות חברתיות כהזמנה, לא איום, ולחתור לכך במחוייבות מלאה, מרמת המדינה ועד רמת הפרט.

סבסטיאן יונגר מחדד זאת בספרו "השבט" "Tribe: On Homecoming and Belonging" (2016)"  החברה המודרנית חסרה את "החום השבטי" של ימי קדם, מה שגורם לבדידות, דיכאון ואפילו PTSD אצל ותיקי מלחמה. יונגר מראה שעושר ושגשוג דווקא מגבירים עצב, וכי אסונות טבע או מלחמות - באופן פרדוקסלי - מאחדים אותנו בקהילות קטנות ומשמעותיות, וכמה חווינו זאת כאן, בישראל, בשנתיים האחרונות.  "השבט" שלנו אבד, והתוצאה? המאה ה-21, שהוגדרה בתחילה כ"מאה של החרדות" על ידי הוגים כמו אריך פרום בשנות ה-50 (שראה בה דיכוי רוחני), הפכה ל"מאה של הבדידות", כפי שכתבה הכלכלנית הבריטית נורנה הרץ בספרה "The Century of Loneliness" (2020)  שם היא מציינת שהבדידות הפכה לסימן ההיכר של העידן הדיגיטלי, עם 70% מהאנשים שמדווחים על תחושת ניתוק חברתי. 

העולם לא נשאר אדיש למגיפת הבדידות: באנגליה מונתה ב-2018 טרייסי קראוץ'  כשרה לענייני בדידות, תפקיד ראשון מסוגו שהמשיך בפועל את מורשתה של ג'ו קוקס ז"ל וועדת הבדידות שלה.  בניו זילנד רופאי משפחה מחויבים לשאול על בדידות בבדיקה שגרתית, ויש תוכניות לאומיות כמו Loneliness NZ.  ובישראל, מאז 7.10 התעוררה תנועה אדירה של "משפחות מבחירה": קבוצות תמיכה של משפחות החטופים והנרצחים, מעגלי שיתוף, קהילות מילואימניקים שממשיכות להיפגש, יוזמות כמו "זיכרון בסלון", "הבית שלנו", "קהילה תומכת" בעוטף, תוכניות של משרד הבריאות והרווחה להכשרת מטפלים בטראומה קהילתית, וגם מידברן עצמו שהפך השנה למקדש ריפוי קהילתי.

אני מוצאת יופי, חוכמה ועומק רב בעקרונות כמו אלה של מידברן (וכמובן שתמיד אפשר להרחיבן ולהתאימן לנסיבות), שיכולות להדליק אצל כל אחד מאיתנו איזה סוויצ' בראש על כך "שאפשר לחיות גם אחרת" ולהרגיש דרך כל מימד אפשרי של החוויה מה זה משנה בנו? איזה ערך מוסף זה מעניק לחיינו? מה נרצה לקחת לחיים, להעשיר, לדייק ולהטמיע, ומה פחות מתאים לנו. והמדורה? חנוכה בענק, ל"ג בעומר של הנפש. מדוע? מחד, כי ההדלקה יוצרת את ה"ויהי אור". וברובד אחר, כפי שסטיבן הייז טען בתרפיית הקבלה והמחוייבות שפיתח, (ACT – Acceptance and Commitment Therpay), כי רק כשאתה מוכן לפעולה מחייבת כמו במטאפורה של "לשרוף" משהו - אפליקציה רעילה, קשר מזיק, דפוס חשיבה - משהו חדש יכול לצמוח.

אני משאירה אתכם עם השיר של קמה שיר:

אַל תִּטְעוּ בְּיָפְיוֹ שֶׁל הַפֶּרַח

חִשְׁבוּ כַּמָּה אֵיתָן הָיָה

בְּבוֹאוֹ לִפְרֹץ אֶת מַחְסוֹם הָאֲדָמָה,

כַּמָּה כֹּחוֹת נִדְרְשׁוּ לוֹ

עַל מְנָת לְהִתְנַגֵּד לְכֹחַ הַמֶּשֶׁךְ,

כַּמָּה סַבְלָנוּת הָיְתָה בּוֹ כְּדֵי לַחֲכוֹת לִפְרִיצָה.

כַּמָּה הַשְׁרָאָה.

שינויים לא מתחוללים בבת אחת. אז גם אם לא תגיעו השנה למדבר, זה בסדר גמור.  תבנו לכם שבט קטן משלכם. תתחברו מחדש למשפחה הביולוגית שלכם, גם אם היא לא מושלמת.  ואם היא באמת בלתי אפשרית - תאמצו "משפחה מבחירה", כמו שעשרות אלפי ישראלים עשו מאז ה-7.10.  תעניקו מתנה קטנה למישהו היום.  תשרפו פתק עם משהו שאתם מוכנים לשחרר. פנו מקום למשהו חדש מתוככם שזקוק לאומץ ולנחישות לצאת.

כי הפרח היפה ביותר הוא זה שמוכן לפרוץ דרך האספלט.

ויהי אור.  עכשיו תורכם.