מיניות ויהדות - פרק ג': הארוטיקה, האינטימיות והסייפא הפילוסופית

בס"ד

הקדמה

חלק ב' לא היה קל לכתיבה, וגם לא לקריאה. עברנו בו דרך גבולות שנשברו, פגיעות שהתורה עצמה מכנה "רצח נפש", וקהילות שהעדיפו שתיקה על פני חשיפה. מי שקרא רק את שני החלקים הראשונים בסדרה הזו, עלול לצאת עם רושם מוטעה: שהיהדות מתייחסת למיניות בעיקר כאיום שיש לרסן ולפקח עליו. הגיע הזמן לתקן את הרושם הזה.

כי בדיוק אותה מסורת שכתבה את פרשת דינה ואת קללות הר עיבל, היא גם המסורת שקבעה מצווה הלכתית שכל מטרתה הנאה מינית של אישה, ללא שום קשר להולדה, וקבעה שספר שלם באוסף כתבי הקודש, שיר אהבה ארוטי בלשון גלויה ובלתי מתנצלת, הוא "קודש קודשים". חלק ג', האחרון בסדרה, מוקדש לצד הזה: למה שקורה כשהדחף המיני לא נתפס כסכנה שיש לגדר, אלא ככוח חיים שיש לטפח, לכבד ואפילו לקדש.

פתיחה: מהגבולות אל הברכה

נפתח במצוות עונה: זכותה ההלכתית הבלעדית של האישה להנאה מינית, מעוגנת בתורה עצמה (שמות כ"א, י), ומנותקת לחלוטין ממצוות פרייה ורבייה. נראה שהמצווה הזו מניחה הנחת יסוד שסותרת את התפיסה הרווחת היום, לפיה כביכול "לגבר יש חשק מיני גדול משל האישה": ההלכה טרחה להזהיר דווקא מפני הזנחת הצרכים שלה, לא שלו. משם ניכנס לשיר השירים, ונראה איך חז"ל עצמם ידעו היטב שהטקסט הזה נשמע, בקריאה פשוטה, כמו שיר אהבה ארוטי לגמרי, עד כדי כך שהיה צריך להזהיר מפני שימוש בו כ"זמר" בבתי משתאות. ונסיים, כפי שהבטחנו כבר בחלק א', במקום שממנו יצאנו: השאלה מה קרה למנגנון שבו חז"ל עצמם השתמשו כדי לעדכן הלכה למציאות משתנה, מדוע דווקא בתחום הרגיש והאינטימי ביותר, המיניות והזוגיות, ההחמרה גברה על ההתאמה, ולמה זה קרה בעיקר במאה האחרונה, ולא לפני כן.

זו לא רק שאלה היסטורית. זו השאלה שאני פוגשת כמעט כל שבוע בקליניקה: זוגות שסובלים שנים ממשהו שאף אחד לא הרשה לעצמו לבדוק אם הוא באמת נדרש, כמו הזוג מפתיחת המאמר בחלק ב', שכל מה שהיה צריך לעשות זה להפסיק לקחת הורמונים. בתחומים אחרים של החיים, קל יחסית לשאול 'האם זה באמת ההלכה, או רק מנהג שקיבלתי מהבית?'. בתחום המיני, השאלה הזו כמעט ולא נשאלת בקול, כי הבושה סביב מיניות עצמה הופכת גם את הבדיקה הבסיסית הזו למביכה מדי. וזה בדיוק הפער שנפתח כאן.

מצוות עונה: הזכות ההלכתית להנאה מינית של האשה, בלי קשר להולדה

המקור לחובה נמצא במקום הכי לא צפוי. לתורה אין בכלל מקום מרכזי אחד שמסדיר נישואין באופן שיטתי (אפילו המקור ההלכתי הבסיסי למוסד הקידושין נלמד מפסוק שעוסק, באירוניה, בגירושין: 'כי יקח איש אשה', דברים כ"ד, א). וחובת העונה עצמה מופיעה במקום מפתיע עוד יותר: בדיני אמה עברייה, השפחה שאדונה או בנו נשא לאישה (שמות כ"א, י). גם שם, במעמד המשפטי הכי נמוך שיש לאישה בתורה, נקבע שלושה דברים שאסור לגרוע ממנה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע", מזונה, ביגודה, ועונתה. אם גם לשפחה מגיעה עונה כזכות שאסור לפגוע בה, קל וחומר לאישה נשואה חופשית. חז"ל בתלמוד (כתובות מז ע"ב-מח ע"א) קיבלו את "עונתה" כאן כמתייחסת ליחסי אישות, ובנו על כך את כל מערכת ההלכות שנקבל עוד מעט.

ומעניין לעצור רגע גם על עצם המילה "עונה": פרשנים מציעים לפחות שלוש הצעות למקורה. הראשונה, מ"עת", הזמן הקבוע הנדרש ליחסים. השנייה, מ"עינוי", במובן ההפוך: כשגבר פורש מאשתו הוא "מענה" אותה, ומצוות עונה היא בעצם המענה ההדדי המונע את הסבל הזה. השלישית, ומפתיעה יותר, מ"מעון", בית: הרעיון שדרך הקרבה הזוגית "האיש מגיע אל ביתו". שלוש ההצעות אינן סותרות זו את זו, אלא מוסיפות זו על זו שכבות: זמן, מענה הדדי, ובית.

הנקודה הראשונה שראוי לעצור עליה: מצוות עונה מנותקת לגמרי ממצוות פרייה ורבייה. היא ממשיכה לחול גם כשהאישה בהיריון, גם אחרי גיל המעבר, גם כשבני הזוג משתמשים באמצעי מניעה מותרים הלכתית. במילים אחרות, ההלכה לא ראתה במין בין בני זוג אמצעי לתכלית חיצונית, הבאת ילדים, אלא ערך העומד בפני עצמו, שמקורו בזכות הבסיסית של האישה להנאה גופנית ורגשית מבן זוגה. זו לא הברקה מודרנית, זו הנחת יסוד הלכתית בת אלפי שנים.

ויש לכך גם צד משלים מפתיע: גם מצוות פרייה ורבייה עצמה מוגדרת בהלכה כמכסה מסוימת וסופית, לא כחיוב בלתי מוגבל. משנה יבמות (ו, ו) קובעת: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים", ומגדירה זאת כבן ובת אחד לפחות (לבית הלל; שני בנים לבית שמאי). ברגע שיש לזוג כך, המצווה מהתורה כבר מולאה במלואה.

והנקודה השנייה, המפתיעה יותר: משנה כתובות (ה, ו), בדף סא ע"ב, קובעת "זמני עונה" מדויקים, לפי סוג העיסוק של הבעל, מחולק לחמש קטגוריות: הטיילים, גברים ללא עיסוק קבוע, בכל יום. פועלים, פעמיים בשבוע. חמרים, שנוסעים למרחקים קצרים וחוזרים כמעט מדי לילה, פעם בשבוע. גמלים, שנעדרים לתקופות ארוכות יותר, פעם בשלושים יום. ספנים, שיוצאים למסעות ימיים ממושכים, פעם בשישה חודשים. והגמרא (כתובות סב ע"ב) מוסיפה גם את תלמידי החכמים, שעסוקים בלימוד: מערב שבת לערב שבת, פעם בשבוע. כדאי לשים לב למה בדיוק המשנה הזו מודדת: לא את התיאבון שלו, אלא את הזמינות שלו. המקרה הקיצוני ביותר, "הטיילים", גברים בלי שום עיסוק שמעסיק אותם, מקבל דווקא את התדירות הגבוהה ביותר, לא הנמוכה. המשתנה היחיד שקובע את התדירות הוא כמה זמן הבעל נעדר מהבית. ההנחה הסמויה של המשנה היא שהצד שעלול להיפגע מהיעדרות ממושכת זו האישה, לא בהכרח הבעל. אם ההלכה הייתה בנויה סביב ההנחה שהגבר הוא בעל התשוקה הגדולה יותר, לא הייתה שום סיבה לבנות טבלה שלמה סביב לוח הזמנים שלו.

וזה בדיוק המקום שבו כדאי להביא את מה שקורה היום בענף שלי. המודל הישן, שאפיין את המחקר המיני עד לפני כמה עשורים (מסטרס וג'ונסון, שנות השישים והשבעים), התמקד בתגובה הגופנית המדידה, והחמיץ ממדים רגשיים ובין-אישיים שהתבררו כמכריעים דווקא אצל נשים. המודל המקובל היום, של החוקרת רוזמרי בסון, מבחין בין תשוקה "ספונטנית", התחושה שמופיעה מעצמה ומקדימה עוררות, לבין תשוקה "רספונסיבית", שמגיעה רק אחרי עוררות וחיבור רגשי, ומאפיינת נשים רבות יותר מגברים. חשוב לומר בזהירות הראויה: זה לא אומר שנשים "רוצות פחות", זה אומר שהתשוקה שלהן בנויה אחרת, ולכן קל יותר להחמיץ אותה כשמסתכלים דרך המודל הגברי בלבד. וזה כמעט אותה תובנה בדיוק שהמשנה כבר הניחה לפני כאלף שמונה מאות שנה.

לא רק ההלכה המאוחרת מכירה בכך. גם התורה עצמה, בסיפור מוקדם בהרבה, מציגה אישה שמכריזה בקול על זכותה לעונג מיני. כשרחל מבקשת מלאה מהדודאים שמצא ראובן, השתיים סוגרות עסקה: הדודאים תמורת לילה עם יעקב. וכשיעקב חוזר מהשדה, לאה לא ממתינה בשקט: "וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי" (בראשית ל, טז). היא יוצאת לקראתו, מכריזה במילים מפורשות של "שכירות", וקונה אותו מרחל בעסקה גלויה. כאן המניע המיידי הוא כן הולדה, לא תענוג לשמו, ולכן זו נקודה נפרדת מהעיקרון ההלכתי שהזכרנו למעלה, אבל האופן שבו הטקסט מתאר את זה, בלי היסוס ובלי התנצלות, מלמד שוב עד כמה התורה הייתה בנוח עם נשים שמכריזות בקול על מה שהן רוצות.

ומהו בעצם צמח הדודאים? מנדרגורה (Mandragora officinarum), צמח ים תיכוני עם שורש מפוצל שמזכיר צורת אדם, ומכיל אלקלואידים (בעיקר סקופולמין והיוסציאמין) בעלי השפעה מרדימה והזייתית. מבחינה כימית, אין שום עדות שהוא באמת משפר פוריות או תשוקה, אבל זה בדיוק מה שהופך את הסיפור למעניין: בכל העולם הקדום, ממצרים ועד יוון, הוא נחשב לאמצעי הפוריות והאהבה המובהק ביותר שיש, עד כדי כך שביוון הוא זוהה עם אפרודיטה עצמה וכונה "תפוחי האהבה". רחל ולאה לא המציאו את האמונה הזו, הן פשוט היו חלק מתרבות שלמה שהאמינה בה.

ואם שואלים אם גם היום מחפשים כימיה לתשוקה: כן, ובאופן שממש מהדהד את הפער שכבר דיברנו עליו. הוויאגרה (סילדנאפיל, אושרה ב-1998) מטפלת בזקפה, לא בתשוקה עצמה, וממוקדת בגבר. הטיפול המקביל הנשי, פליבנסרין (Addyi), אושר בארה"ב רק ב-2015, לנשים לפני גיל המעבר בלבד, וההרחבה שלו לכלול גם נשים אחרי גיל המעבר אושרה רק בדצמבר 2025, ממש לאחרונה. הוא מיועד ל"הפרעת חשק מיני ירוד" (HSDD), המוגדרת כתפקוד המיני הלקוי הנפוץ ביותר אצל נשים, ולפי הספרות הרפואית פוגעת בכ-40% מהנשים אי-שם בחייהן. כלומר: לקח לרפואה המודרנית כמעט עשרים שנה נוספות אחרי הוויאגרה כדי לפתח טיפול שממוקד בתשוקה הנשית עצמה, לא רק בתפקוד הגברי. ורוב מה שנמכר היום כ"אפרודיזיאק" טבעי, מאקה, ג'ינסנג, יוהימבה, נמצא, לפי ה-FDA עצמו, בדיוק באותו מקום שבו היו הדודאים: אמונה עממית עמידה, בלי ראיות מדעיות מוצקות. מה שבאמת השתנה מאז רחל ולאה הוא לא הרצון למצוא פתרון כימי לתשוקה, אלא זה שהפעם יש, סוף כל סוף, טיפול אחד שעבר ניסוי קליני אמיתי ומופנה במפורש לתשוקה שלה.

ולא במקרה: המילה "דודאים" נגזרת מאותו שורש בדיוק כמו "דודי", המילה שחוזרת שוב ושוב בשיר השירים לתיאור האהוב. הצמח שרחל שילמה עליו, מופיע גם הוא, כמה ספרים אחר כך, בתוך השיר עצמו: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים" (שיר השירים ז, יד). וכדי להראות כמה רחוק הגיע הדבר הזה: יש שיר ישראלי בשם "הדודאים", מילותיו לקוחות ישירות משיר השירים, לחנו של צבי שרף, ומקורו בתרבות הזמר של הקיבוצים ותנועת העבודה, חברה חילונית לגמרי, שממשיכה לשיר אותו עד היום. לא צריך לשכנע אף אחד "לגלות" שהיהדות מדברת בגלוי על תשוקה, כי החברה הישראלית, גם החילונית שבה, כבר עשתה את זה מזמן, בלי לחשוב פעמיים.

שיר השירים והקדשת התשוקה: הארוטיקה כ"קודש קודשים"

נתחיל מהמשפט שכל מי שגדל בבית דתי מכיר, אבל כדאי לדעת בדיוק מאיפה הוא בא. במשנה ידיים (ג, ה), כשדנים אילו כתבי קודש "מטמאים את הידיים" (הגדרה טכנית שקבעה אילו ספרים נחשבים קדושים דיים), המשנה מתעדת מחלוקת אמיתית בין החכמים על מעמדם של קהלת ושל שיר השירים כאחד. ודווקא לגבי שיר השירים, רבי עקיבא לא מסתפק בפסיקה יבשה, הוא יוצא בהצהרה נלהבת ובלתי רגילה בעוצמתה: "חס ושלום, לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידיים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים". זו לא הבהרה טכנית, זו הצהרת אהבה כמעט, לספר שעל פניו הכי פחות "צריך" הגנה כזו.

וההוכחה הכי חזקה לכך שהקריאה הארוטית הייתה נוכחת וטבעית לגמרי, לא המצאה מודרנית, מגיעה דווקא ממקום שנשמע כמו איום: בסנהדרין (קא ע"א) מזהירים חז"ל מפני מי שקורא פסוק משיר השירים "ועושה אותו כמין זמר", כלומר שר אותו כשיר חולין בבית משתאות, בהקשר מפורש של הרהור בנשים בחתונה. במילים אחרות: חז"ל ידעו טוב מאוד שהטקסט הזה נשמע, בקריאה פשוטה, כמו שיר אהבה ארוטי לגמרי, עד כדי כך שהיה צריך להזהיר מפני שימוש בו ככזה במסיבות. הם לא דחו את הקריאה הארוטית, הם ידעו שהיא שם, וביקשו לתעל אותה למקום הנכון.

עכשיו לגוף השיר עצמו, ולנקודה שלרוב לא שמים אליה לב: מי בעצם מדבר כאן הכי הרבה? ההיסטוריון שלמה דב גויתיין (1900-1985), דמות מרכזית בחקר המזרח התיכון במאה ה-20, ידוע בעיקר בזכות מפעל חייו על "גניזת קהיר", אוסף מסמכי היהודים תחת האסלאם בימי הביניים (הוא לימד באוניברסיטה העברית, בפנסילבניה, ולבסוף במכון למחקר מתקדם בפרינסטון, שם קיבל בגיל 82 מלגת מקארתור), עסק גם, לצד עיסוקו המרכזי, במקרא. במאמרו "Women as Creators of Biblical Genres" (Prooftexts, כרך 8, 1988), ובפרק שהוקדש במיוחד לשיר השירים ותורגם לאנגלית תחת הכותרת "The Song of Songs: A Female Composition" (באנתולוגיה שערכה אתליה ברנר, 1993), הוא מעלה טענה מרתקת: שהשיר עשוי להיות "יצירה נשית" מעצם מבנהו. הקול הנשי דומיננטי לאורך כל השיר, יש שלושה תיאורים מפורטים של גופו של האהוב מפי הרעיה מול תיאור אחד בלבד שלה מפיו, היא זו שפונה שוב ושוב אל "בנות ירושלים", העולם שהיא נעה בתוכו מתואר דרך "בית אמי", והאב נעדר לחלוטין מהשיר. זו אישה שמדברת, יוזמת, ומתארת בגלוי את מה שהיא רוצה, לא אובייקט פסיבי של תשוקת הגבר. חשוב לומר בזהירות הראויה: זו עמדה מלומדת ורצינית, אך לא קונצנזוס מוחלט, יש חוקרים שמסתייגים מהמסקנה הספציפית ש"מחברת" הטקסט הייתה אישה, גם אם רובם מקבלים את התצפית הטקסטואלית עצמה, שהקול הנשי דומיננטי בשיר בצורה יוצאת דופן.

ויש כאן פסוק אחד שממש שווה לעצור עליו, כי הוא כנראה הצהרה תיאולוגית מכוונת, לא רק שיר אהבה. הרעיה מכריזה: "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (שיר השירים ז, יא). המילה "תשוקה" נדירה מאוד בתנ"ך, ומופיעה רק שלוש פעמים בסך הכול. אחת מהן היא בקללת חוה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז), שבה התשוקה היא שלה כלפיו, וכרוכה בשליטתו עליה. שיר השירים לוקח את אותה מילה נדירה בדיוק, והופך את הכיוון: כאן התשוקה היא שלו כלפיה, וה"ימשל בך" נעלם כליל, מוחלף ביחסים של הדדיות מלאה. יש חוקרים וגם פרשנים מסורתיים שקוראים בכך מעין "חזרה לגן עדן": שיר השירים כמתקן, ולו באופן סמלי, את הקללה מבראשית, ומחזיר את הזוגיות למקום של תשוקה הדדית בין שווים, לא של שליטה. ומעניין להזכיר גם: שיר השירים נחשב לאחד משני הספרים היחידים בתנ"ך שבהם לא מוזכר שם ה' ולו פעם אחת (יחד עם מגילת אסתר), מה שהפך את הכנסתו לכתבי הקודש ללא מובנת מאליה, ואת עמדתו הנחרצת של רבי עקיבא למשמעותית במיוחד.

ושווה לשים לב גם למה שהשיר בוחר שלא לומר במפורש. במקום אחר בפרק הזה עמדנו על "פות", המילה העממית והבוטה לאיבר המין האישה. שיר השירים, כשהוא מגיע בדיוק לאותה נקודה, בוחר בכיוון ההפוך לגמרי: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם" (ד, יב). גן, גל ומעיין נעולים וחתומים, לא מונח אנטומי אחד. זו אינה צניעות מתחמקת, השיר הרי ישיר להפליא במקומות אחרים, אלא בחירה מכוונת: לתאר את גוף הכלה ואת בתוליה בשפה של טבע, מים וגן, ולא בשפה קלינית. שני האפשרויות, המונח הבוטה והדימוי השירי, חיות זו לצד זו במקורותינו, ושתיהן לגיטימיות באותה מידה.

חז"ל מול היום: מה השתנה בקריאה

אצל חז"ל שתי הקריאות חיו זו לצד זו בלי מתח מיוחד. הם קידשו את הטקסט כמשל ליחסי ה' וכנסת ישראל (קריאה שהפכה למרכזית בליטורגיה, למשל בהשראתה על "לכה דודי"), ובו זמנית ידעו בדיוק כמה ארוטי הוא בפשוטו, עד שהזהירו מפני שימוש בו כשיר חולין. שני הרבדים דיברו זה עם זה. היום, ההפרדה כמעט מוחלטת: בחלקים מהעולם הדתי, במיוחד ככל שההוראה מחמירה יותר, שיר השירים נלמד כמעט אך ורק דרך הפרשנות המשלית, והרובד הפשוט מוזכר בקושי או מוסבר כ"בושה" שיש להתעלם ממנה. ובתרבות החילונית, קורה בדיוק ההפך: שרים את "הדודאים" ואת "דודי לי" בלי כל מודעות לכך שמדובר בטקסט שרבי עקיבא הגדיר "קודש קודשים". שני הקהלים איבדו את מה שחז"ל דווקא כן ידעו להחזיק ביד אחת: שהקדושה והארוטיקה לא סותרות זו את זו, אלא אותו דבר בדיוק.

הסייפא: הקיפאון ההלכתי בעידן הפוסט-סנהדרין

וזה בדיוק מוביל אותנו לסיום הסדרה כולה, ולשאלה שרבים מאיתנו שואלים: אם כך, מהיכן הגיעו החומרות שהלכו וגדלו למה שנדמה כמעל ומעבר לכל פרופורציה?

יש לזה תשובה כפולה, ומפתיעה. שורש קדום אחד קיים: "חומרת בנות ישראל" (נדה סו ע"א), מנהג צנוע יחסית שנשים עצמן החלו בו בתקופת האמוראים, ושחז"ל קיבלו בדיעבד כמחייב. אבל לפי החישוב של הרב אליעזר מלמד עצמו, מדובר בתוספת של כ-3% בלבד מכלל ימי האיסור, לא בהחמרה דרמטית. זה לא מסביר את מה שאנחנו רואים היום.

ההסבר המשמעותי יותר, לדעתי, נמצא במקום אחר לגמרי, ומגיע מחוקר שאינו קשור כלל לתחום המיניות: ההיסטוריון חיים סולובייצ'יק, במאמרו המכונן "Rupture and Reconstruction" (1994). טענתו: עד השואה, יהודי מזרח אירופה ספגו את המסורת בעיקר דרך חיקוי וצפייה, מה שסוציולוגים של הדת מכנים "מסורת מימטית", מלשון "מימזיס" היוונית, חיקוי, לא דרך לימוד טקסטים. ילד למד איך שומרים שבת מזה שראה את אביו וסבו עושים זאת בבית ובקהילה, לא מתוך ספר הלכה. השואה קטעה את שרשרת ההעברה החיה הזו כמעט לגמרי. ניצולים שהגיעו לארה"ב ולישראל נאלצו לבנות מחדש יהדות דתית מתוך קודקסים כתובים בלבד, לא מתוך זיכרון חי של "איך באמת נהגו". וכשלומדים הלכה מתוך ספר ולא מתוך תצפית על הנוהג בפועל, יש נטייה טבעית לבחור תמיד בפירוש הזהיר והמחמיר יותר, כי הוא נשמע "הכי בטוח" והכי נאמן לטקסט. ההחמרה, אם כן, עשויה להיות לא תוצר של יראת שמיים גוברת בלבד, אלא גם תוצר של אובדן זיכרון קהילתי חי, שהוחלף בקריאה טקסטואלית זהירה מדי. וזה עשוי להסביר גם למה זה קרה בעיקר בתחום המיניות והצניעות: זה בדיוק התחום הכי רגיש לניתוק בין דור לדור, הכי תלוי בהעברה בעל פה ובדוגמה אישית, ולכן הכי נפגע כשההעברה הזו נקטעה.

וזה סוגר מעגל שפתחנו בחלק א': מאז ביטול הסנהדרין, אין מנגנון מוסכם אחד שמעדכן הלכה למציאות משתנה. תמיד היו לנו במקומו קולות פזורים, לגיטימיים אך לא מאוחדים (פוע"ה, הר ברכה, שלזינגר). ואולי, לפי ההסבר שהצעתי כאן, השואה לא רק ביטלה עוד קצת מהסמכות המאוחדת, היא ביטלה גם את הזיכרון החי שיכול היה לרכך את הפער, והשאירה אותנו עם טקסטים בלבד, בדיוק בתחום שהכי צריך יותר מטקסט: הגוף, האהבה, הזהות.

ואולי זו הנקודה הכי חשובה שאני רוצה שהקוראת או הקורא ייקחו מהסדרה הזו כולה: כשהתורה עצמה מדברת בגלוי על תשוקה, כשחז"ל קוראים לאונס "רצח נפש" בלי היסוס, כשהם קובעים מצווה שמטרתה היחידה הנאה נשית, וכשהם מכנים שיר אהבה ארוטי "קודש קודשים", הם לא היו חשוכים. הם היו ישירים. ההסבר שהצעתי כאן, שההחמרה נבעה בעיקר מניתוק הזיכרון הקהילתי החי, הוא הסבר אחד, ואני מוצאת אותו משכנע, אבל הוא בהחלט לא היחיד. יש קוראות וקוראים דתיים שיראו בהחמרות שהצטברו לאורך הדורות לא תוצאה של אובדן, אלא צמיחה רוחנית אמיתית, העמקה כנה במורא שמיים. אני לא בטוחה שיש דרך סופית להכריע בין שתי הקריאות, ואולי גם אין צורך. מה שברור לי הוא רק זה: שהמקורות עצמם, כשקוראים אותם כפשוטם, ישירים והרבה יותר מפרגנים ממה שרבים מאיתנו גדלו לחשוב. להחזיר את הקריאה הישירה הזו, לא נגד המסורת אלא מתוכה, זו בדיוק המטרה של הסדרה שכתבתי כאן.

ביבליוגרפיה, חלק ג'

מקורות ראשוניים

שמות כ"א, י. בראשית ג', טז; ל', יד-טז. שיר השירים ב', ט; ז', יא; ז', יד. משנה כתובות ה', ו (תלמוד בבלי, כתובות סא ע"ב-סב ע"ב). משנה ידיים ג', ה. תלמוד בבלי, סנהדרין קא ע"א; נדה סו ע"א.

ספרות הלכתית

הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, טהרת המשפחה, ובהרחבות: "זמני העונה", "בנות ישראל החמירו על עצמן" (אתר ישיבת הר ברכה).

מחקר מקראי

Goitein, S.D., "Women as Creators of Biblical Genres," Prooftexts, 8:1 (1988), 1-33. Goitein, S.D., "The Song of Songs: A Female Composition," in A. Brenner (ed.), A Feminist Companion to the Song of Songs (Sheffield: Sheffield Academic Press, 1993), 58-66.

היסטוריה וסוציולוגיה

Soloveitchik, H., "Rupture and Reconstruction: The Transformation of Contemporary Orthodoxy," Tradition, 28:4 (1994).

רפואה ומיניות

Masters, W.H. & Johnson, V.E., Human Sexual Response (1966). Basson, R., "The Female Sexual Response: A Different Model," Journal of Sex & Marital Therapy, 26:1 (2000). נתוני אישור ה-FDA לסילדנאפיל (1998) ולפליבנסרין/Addyi (2015, הרחבה 2025).

בוטניקה

Mandragora officinarum: Royal Botanic Gardens, Kew, "The Love Potion."

תרבות ומוזיקה

"הדודאים", מילים משיר השירים, לחן צבי שרף (תרבות הזמר של תנועת העבודה והקיבוצים).

 טרי וינברג MA

פסיכותרפיה אישית, זוגית ומינית

054-6630613

כדי לעקוב אחרי הערוץ "מרחק נגיעה" ב-WhatsApp:‏ https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n