מיניות ויהדות - פרק ד': המחיר הנפשי של ההחמרה

בס"ד

בס"ד

הקדמה: כשחומרה במקום אחד זולגת לכל מקום

בשלושה החלקים הקודמים של הסדרה הזו נתקלנו כבר בתופעה חוזרת: לאחר תום תקופת הסנהדרין והכנסת הגדולה, כאשר קפא מנגנון העדכון ההלכתי, חומרות רטוריות שנועדו במקורן להרתיע, ובפרט סביב איסור הוצאת זרע לבטלה, קיבלו עם הדורות מעמד של דוגמה נוקשה כמעט בלתי ניתנת לערעור. בחלק הזה נעקוב אחרי שלושה מקומות קונקרטיים שבהם החומרה הזו, שהתחילה כאזהרה מוסרית ממוקדת, משאירה סימן רחוק בהרבה ממקורה: באופן שבו קוראים כיום את מצוות פרו ורבו, בהיררכיה ההלכתית של אמצעי מניעה עצמם, ובתופעה הקלינית הקשה שבה גברים דתיים עלולים לפנות דווקא לאיסור חמור יותר על הנייר מתוך בריחה מהאיסור הקל ממנו. ולבסוף נחזור למקום שממנו יצאנו: פיסת חמלה הלכתית אמיתית, שקיימת במקורות עצמם, ולעיתים קרובות הולכת לאיבוד בדרך.

חשוב לומר בבירור: הכוונה כאן איננה לרטוריקה במובן הקל, כמו מאמר דעה חד-פעמי בעיתון. המסורת עצמה מעולם לא ראתה במילים דבר של מה בכך. "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא), וחז"ל הרחיקו לכת עוד יותר וקבעו שלשון הרע הורגת שלושה: את האומרו, את מקבלו, ואת מי שנאמר עליו (ערכין טו ע"א). ויש אף שקבעו שגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, משום שזו פוגעת בגוף ובנפש ולא רק בכיס (בבא מציעא נח ע"ב). מסורת שמייחסת למילים כוח כזה יודעת גם, ולו במשתמע, שדפוסי דיבור שמצטברים עם הדורות אינם נשארים בגדר תיאור בלבד: הם מתורגמים בשטח למעשים, לעיתים קשים מאוד. אפשר לראות זאת גם בשטח, בחלקים הקיצוניים ביותר של העולם הדתי על גווניו השונים, לא רק בזרם אחד: שפה הופכת לשלטי רחוב, משלטי רחוב היא מולידה מלשינות פנימית, וממלשינות היא מובילה לעיתים לעונשים כבדים על היחיד או על משפחתו, ומכאן הפחד העמוק שמלווה נושאים כאלה בקהילות מסוימות.

פרו ורבו כמכסה מוגדרת, לא כמצווה בלתי מוגבלת

קריאה רווחת, ובפרט בחלקים מהציבור החרדי, מציגה את מצוות פרו ורבו כמעין הנחיה לגדל כמה שיותר ילדים, כמעט ללא תלות במצבה של האישה, במצבו של הבעל, במצב המשפחה או במצב הכלכלי. קריאה זו יוצאת, בכנות, מעבר למה שההלכה עצמה קובעת. משנה יבמות (ו, ו) קובעת במפורש: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים", ומגדירה מיד מה נחשב "יש לו בנים": בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה, וההלכה כבית הלל. ברגע שיש לזוג בן ובת, המצווה מן התורה כבר מולאה במלואה.

מעבר לרף הזה קיים אמנם רעיון נוסף, "לשבת יצרה" (מבוסס על ישעיהו מה, יח: "לא תהו בראה לשבת יצרה"), המעודד המשך הבאת ילדים גם מעבר למינימום. אך זו רמת חיוב נמוכה יותר, מדברי חכמים ולא מהתורה עצמה, ובוודאי לא ניסוח של "ככל יכולתכם" ללא כל גבול. הפער בין שתי רמות החיוב הללו, המצווה המן־תורה המוגדרת והמצומצמת מול ההמלצה הרחבה יותר מדרבנן, הוא בדיוק מה שהולך לאיבוד כשמציגים את הנושא כחיוב אחד שטוח.

בשטח, הפער הזה מקבל צורה קשה משני כיוונים. מצד אחד, זוגות רבים מספרים ששמעו מרב או מדמות סמכותית ניסוחים כגון "ככל שתביאו יותר ילדים כך ירבו זכויותיכם בשמיים", בלי שאיש עוצר לשאול מהו באמת מקורה של אמירה כזו במקורות עצמם, ומה מחירה בפועל, גם עבור בני הזוג וגם עבור הילדים עצמם. מצד שני, זוגות שאינם מביאים ילדים רבים, מסיבות רפואיות, כלכליות, נפשיות או אחרות, נתקלים לא פעם בשיפוטיות חברתית, כאילו לא עמדו בסטנדרט שההלכה עצמה מעולם לא קבעה. שני הכיוונים האלה, הלחץ להביא כמה שיותר, והשיפוט כלפי מי שלא, ניזונים משאלה זהה: בלבול בין המכסה המוגדרת של ההלכה לבין הציפייה החברתית הבלתי מוגבלת.

מעניין להצמיד לכך נקודה נוספת שכבר עלתה בחלק ג': מצוות עונה, זכותה ההלכתית של האישה להנאה מינית, אינה תלויה כלל בפרייה ורבייה. ההלכה כבר מכירה בכך שיש ימים בחודש שבהם יחסי אישות לא יובילו להריון, ובכל זאת הם לגמרי מותרים וראויים. שלוש הנקודות יחד, פרו ורבו כמכסה מוגדרת, עונה כבלתי תלויה בפריון, וזרע לבטלה כמכוון רק לפליטה מכוונת ומבודדת, הן בעצם שלושה פנים של רעיון אחד: התורה מפרידה בבירור בין הצורך הביולוגי בהמשכיות לבין הערך העצמאי של הקירבה הזוגית. כשמצמידים בחזרה את שלוש הנקודות האלה זו לזו, מצטיירת תכלית שאינה רק המשכיות ביולוגית, אלא במידה רבה גם הקרבה הרגשית והפיזית המשותפת לבני הזוג בלבד, גם כשאין בה כל סיכוי להריון. קשה להחזיק בקריאה שרואה בהולדה בלתי מוגבלת את כל מה שההלכה דורשת, וכשהחשש מהוצאת זרע לבטלה תופס את מקום הראשון בסדר העדיפויות, דווקא התכלית העמוקה יותר הזו, הקירבה עצמה, האינטימיות הרגשית והפיזית, עלולה ללכת לאיבוד.

אמצעי מניעה כמראה לאותה חומרה

החומרה סביב הוצאת זרע לבטלה אינה נשארת בגדר רעיון מופשט, היא מעצבת ממש את ההיררכיה ההלכתית של אמצעי מניעה הנהוגים כיום. קונדום נחשב אצל רוב הפוסקים לאמצעי אסור, בדיוק משום שהוא חסימה ישירה של הזרע. כפי שניסח זאת המהרש"ם: "הכיס חוצץ מסביב ואינו נוגע בגוף הרחם כלל, הוי הוצאת זרע לבטלה ממש". לעומת זאת, גלולות הורמונליות, התקן תוך רחמי ומוך נחשבים מותרים יותר, משום שהם מונעים הריון בעקיפין, בתוך גוף האישה עצמה, בלי חסימה ישירה של הזרע בעת היציאה.

גם השימוש באמצעים המותרים אינו פתוח מאליו, אלא מותנה: לאחר קיום הרף המינימלי של פרו ורבו, במצבים של סכנה רפואית לאם, בקשיים כלכליים ממשיים, או לצורך מרווח בין לידות לשיקום גופה של האישה. בין הפוסקים עצמם יש טווח: האגרות משה נטה להקל בתנאים קשים הכרוכים בסיכון רפואי, והציץ אליעזר התיר שימוש בגלולות הורמונליות מקום שיש בכך צורך. יש גם דעות מחמירות יותר, הרואות בזהירות רבה גם באמצעים העקיפים. חשוב לומר בבירור: אלה שאלות שנשארות תלויות בייעוץ עם רב ורופא לכל זוג וזוג, לא כלל אחיד.

ההיררכיה הזו היא בדיוק הרקע לתופעה הקלינית שכבר עלתה בחלקים הקודמים של הסדרה: נשים המחויבות בפתרונות הורמונליים למניעת הריון, על אף הסבל הפיזי, החרדה והשחיקה האינטימית שאלה עלולים לגרום, לא מתוך העדפה רפואית טהורה אלא משום שהאלטרנטיבה הפשוטה יותר עבור גופן נתפסת כבעיה הלכתית חמורה יותר. זהו בדיוק המחיר שכבר תיארנו: קיפאון הלכתי, פרי חוסר מנגנון עדכון מסודר, שגלגל חומרה סביב נושא אחד עד שהיא הכתיבה בפועל את סוג הפתרון הרפואי הזמין לנשים רבות.

מהחומרה הרטורית לתוצאה ההפוכה: זרע לבטלה מול איסורים חמורים ממנו

החומרה סביב הוצאת זרע לבטלה ואיסור ביאה אסורה נראים במבט ראשון כשני איסורים נפרדים לגמרי, כל אחד בדרגת חומרה משלו. אך יש מקורות שמצביעים על יחס מפתיע יותר ביניהם, שראוי להציג כאן כפרדוקס הלכתי מעניין כשלעצמו, לא כטענה על התנהגות בפועל של אדם או ציבור מסוים.

כך, למשל: ספר חסידים, מהפוסקים החשובים בימי הביניים, קובע שאם גבר עומד בפני ברירה בין השתיים, עדיף לו לבוא על אישה אסורה מאשר להוציא זרע לבטלה. ויש גם נימוק טכני שתומך באותו כיוון: לפי החיד"א, זרע שיוצא "בתוך" יחסים, גם אסורים, אינו נחשב לאותו איסור עצמאי של "הוצאה לבטלה". חשוב להדגיש: זהו פרדוקס טקסטואלי מתוך המקורות עצמם, לא טענה אמפירית על מי שבאמת עומד בפני בחירה כזו בפועל ומדוע, וראוי להתייחס אליו בזהירות המתאימה להשערה פרשנית ולא לעובדה קלינית מוכחת. אך אם ההשערה נכונה ולו בחלקה, יש כאן דוגמה חדה לאיך שהחמרה רטורית קיצונית מדי סביב נושא אחד יכולה, בסופו של תהליך ארוך ולא מכוון, ליצור בדיוק את התוצאה ההפוכה מכוונתה המקורית.

על ההשפעה הפיזיולוגית של פורנוגרפיה על מנגנוני העוררות והתשוקה כבר עמדנו בהרחבה בחלק א'. הנקודה כאן שונה במקצת: לא רק ההשפעה על הגוף, אלא השאלה למה גבר בוחר בכלל בפורנוגרפיה או בזנות במקום בפתרון פשוט בהרבה, אוננות בודדת, כאשר החומרה סביב האפשרות הפשוטה גדולה יותר מהחומרה סביב האפשרויות המורכבות והמזיקות יותר.

מה שההלכה כן מתירה: אינטימיות זוגית כשאין ביאה כדרכה

לצד כל זה, קיים בהלכה קו מחשבה נדיב יותר, שקל מאוד לפספס מתחת לרעש של הניסוח החמור ביותר. הרב אליעזר מלמד, בשיעורי ישיבת הר ברכה, מציג הבחנה שמבוססת על התוספות: חומרת הוצאת זרע לבטלה נועדה למקרה שבו הכוונה היא השחתה או הימנעות קבועה מהריון מתוך הרגל, ולא למקרה של מגע זוגי המתרחש מתוך תשוקה אמיתית לבן או לבת הזוג, באופן מזדמן ולא קבוע. במילים אחרות, ההקשר והכוונה, לא רק המנגנון הפיזי, הם חלק מהותי מהשאלה ההלכתית. הרב קוק, בעזרת כהן, כותב שכאשר יש קושי רפואי ממשי לקיים ביאה כדרכה, יש על מה לסמוך מבין הדעות המקילות בעניין זה.

לצד קו זה קיימת גם עמדה מחמירה בהרבה, אצל ספר חסידים והשל"ה, הדוחה את ההקלה הזו כמעט לחלוטין, גם באופן מזדמן, ולעיתים מנוסחת בשטח בחדות רבה: מקומו של הזרע הוא בתוך הנרתיק בלבד, ותו לא. חשוב לומר בבירור: זו מחלוקת הלכתית אמיתית, לא טעות של צד אחד, ולכל אחד מהצדדים עוגן טקסטואלי מוצק. אין בכוונתנו כאן לפסוק הלכה, וכל זוג המתלבט בשאלה כזו, ובפרט כשקיים קושי רפואי או נפשי ממשי לקיים יחסי אישות כדרכם, ראוי שיפנה לגורם המוסמך לכך: רב פוסק שמכיר את נסיבותיו הספציפיות מהצד ההלכתי, אך במקביל, ולעיתים בראש ובראשונה, גם לרופא, גינקולוג או מטפל מיני מוסמך שמכיר את הצד הרפואי והנפשי של הקושי. לא כל שאלה שיש בה גם ממד רפואי או טיפולי נפתרת נכון דרך ההלכה בלבד, וגם לא דרך הרפואה בלבד, אלא דרך שילוב אמיתי בין השניים.

אבל לצורך המאמר הזה, ולצורך אותם מטפלים ומטופלים דתיים שכבר עולה אצלם השאלה הזו בשקט, יש ערך רב בעצם הידיעה שהיא אינה סגורה. הפרקטיקה הטיפולית המוכרת של "הרחבת התפריט המיני" בין בני זוג, כולל אפשרויות שאינן ביאה כדרכה במצבים שבהם זו אינה אפשרית או רצויה, אינה עומדת בסתירה גורפת למקורות. היא עומדת בתוך מחלוקת אמיתית שבה קיים קול הלכתי מוסמך התומך בגמישות, לצד קול אחר החולק עליו. זו בדיוק הרוח שהסדרה הזו מנסה להחזיר בכל חלקיה: לא מרד במסורת, אלא גילוי מחדש של המורכבות והחמלה שכבר קיימות בה, מתחת לשכבה הרטורית הקשה ביותר שהצטברה עם הדורות.

המחיר בשטח: זוגות בין ריבוי קולות להיעדר כתובת

מעבר לדיון העקרוני, ומתוך מה שעולה בשיחות בין מטפלות ומטפלים מיניים ובכנסים מקצועיים, לא מתוך סקר אקדמי שיטתי, עולה תמונה עקבית: חלק לא מבוטל מהבעיות שזוגות דתיים מביאים לטיפול מיני, ירידה בחשק, חרדת ביצוע, קשיי זקפה, וגיניסמוס, וסטיבוליטיס, קשור בלולאה כזו או אחרת לסבך ההלכתי והפרשני שתואר לעיל.

בתוך הוואקום הזה קמו במרוצת השנים גופים וארגונים, מוכרים יותר או פחות, שמנסים לגשר בין העולם ההלכתי לעולם הרפואי והטיפולי: בין היתר מכון פוע"ה, מכון שלזינגר, ישיבת הר ברכה של הרב אליעזר מלמד, והמרכז ללימודי זוגיות של יהושע ברלין. אלה עדות לכך שהמסורת עצמה, גם בהעדר סנהדרין, מוצאת דרכים לתקן את הפער.

אך בניגוד למחלוקת בית הלל ובית שמאי, שהתנהלה בתוך מסגרת אחת מוסכמת ועם מנגנון הכרעה בסופה, השיח היום פרוץ: קולות רבים וכנים, לעיתים סותרים זה את זה, בלי גוף אחד שמכריע ביניהם. זוג המחפש עזרה לא תמיד יודע אם מותר לו בכלל לפנות, וגם אם כן, למי.

הפער הזה מחריף נוכח הבדל בפיקוח שקל לפספס: מטפלות ומטפלים מיניים עוברים הכשרה של שנתיים עד שלוש, הסמכות והדרכות מתמשכות, ופועלים תחת פיקוח של גוף מקצועי מוכר, איט"ם, האגודה הישראלית לטיפול מיני. מדריכות ומדריכי כלות וחתנים, לעומת זאת, פועלים ברובם ללא מנגנון פיקוח מקביל כלשהו. התוצאה: איכות ההדרכה שזוג מקבל ערב חתונתו תלויה במידה רבה במי שנקרו על דרכו, לא בסטנדרט אחיד.

סיכום חלק ד'

חומרה שהתחילה במקום מוגדר וצר, איסור על השחתת זרע מתוך כוונה או הרגל, זלגה במרוצת הדורות למקומות שלא נועדה אליהם מלכתחילה: לאופן שבו קוראים כיום את מצוות פרו ורבו, להיררכיה שבה נבחרים אמצעי מניעה, ובמקרים הקשים ביותר, לחישוב המוסרי שגבר במצוקה עורך בינו לבין עצמו, ולמחיר ממשי שזוגות משלמים בחדר הטיפולים כשהם מנווטים בין קולות רבים בלי כתובת אחת ברורה. אך אותם מקורות עצמם, כשקוראים אותם במלואם ולא רק דרך השכבה המחמירה ביותר שלהם, מכילים כבר את התיקון: הבחנה בין מכסה הלכתית מוגדרת לבין דחף אנושי בלתי מוגבל, מדרג מותנה ולא איסור גורף באמצעי מניעה, והכרה בכך שכוונה והקשר זוגי משנים את התמונה ההלכתית של אינטימיות שאינה כדרכה. זה בדיוק העיקרון שליווה את הסדרה מתחילתה: לא לברוח מהמורכבות של המקורות, ולא לוותר עליה למען פשטות מדומה, אלא לתת לה, במלואה, לדבר.

ביבליוגרפיה, חלק ד'

מקורות ראשוניים

משנה, יבמות ו", ו. ישעיהו מ"ה, יח. משלי י"ח, כא. תלמוד בבלי, ערכין ט"ו ע"א; בבא מציעא נ"ח ע"ב.

ספרות הלכתית

ספר חסידים. החיד"א. מהרש"ם, שו"ת. אגרות משה, אבן העזר. ציץ אליעזר. השל"ה. הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה ושיעורי ישיבת הר ברכה (אתר ישיבת הר ברכה). הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עזרת כהן.

גופים מקצועיים בממשק שבין הלכה, רפואה וטיפול מיני

מכון פוע"ה. מכון שלזינגר. המרכז ללימודי זוגיות, יהושע ברלין (zoogberlin.co.il). האגודה הישראלית לטיפול מיני, איט"ם (itam.org.il).

טרי וינברג MA

פסיכותרפיה אישית, זוגית ומינית

054-6630613

כדי לעקוב אחרי הערוץ "מרחק נגיעה" ב-WhatsApp:‏ https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n