ערך, דימוי ובטחון עצמי

יצא לי לאחרונה לחשוב רבות על מושג ה"עצמי", ועל שמות התואר הרבים שנקשרים אליו ומביאים רבים וטובים אל פתח הקליניקה הטיפולית.

השאלה הראשונה שעלתה בי היא, מהו בכלל אותו "עצמי" שאנחנו מדברים עליו כל כך הרבה, ומה מקורו. השנייה, מדוע דווקא מילים כמו "ערך", לכאורה משהו מדיד, "דימוי", לכאורה משהו שאפשר לדמות, ו"ביטחון", לכאורה שוב משהו שניתן לכמת, נצמדו אליו. והשלישית, האם ערך, דימוי וביטחון יכולים בכלל להישאר יציבים תמיד, בכל מצב, בכל גיל ובכל זמן.

בקליניקה, השאלות האלה מגיעות בלבוש יומיומי יותר. "אין לי ביטחון עצמי." "אני לא מרגישה שאני שווה משהו." "כולם תמיד נראים לי יותר מוכשרים, יותר בטוחים, יותר יודעים מה הם רוצים."

אלה משפטים שאני שומעת בקליניקה שוב ושוב. הם מגיעים מאנשים בגילים שונים ובשלבים שונים בחיים, ולעיתים קרובות דווקא מאנשים שמבחוץ נראים מצליחים, מוכשרים ואהובים. הבקשה שלהם ברורה: לחזק את הערך העצמי, להרגיש בטוחים יותר, להפסיק להתערער מכל מילה.

אבל ככל שמעמיקים, מתגלה מתחת לבקשה הזו שאלה אחרת, שקטה יותר ולפעמים מבהילה יותר: מי אני בכלל? מה מתוך מה שאני קוראת לו "אני" הוא באמת שלי, ומה בניתי במשך השנים כדי שיאהבו אותי, יקבלו אותי, לא ידחו אותי?

במאמר הזה אני רוצה להציע שהשאלה החשובה איננה כמה ערך יש לנו, אלא מאיפה אנחנו שואבים אותו. ערך שנשען על עיניהם של אחרים יהיה תמיד שביר, כי הוא תלוי במשהו שאינו בשליטתנו. ערך שמעוגן בנו יכול להיות חזק ויציב, גם כשהעולם סביבנו לא מרעיף עלינו מילות הערכה.

מה אומרות המילים

לפני שנשאל מאיפה בא העצמי, כדאי להתעכב רגע על המילה עצמה. בעברית, "עצמי" בא מ"עֶצֶם". במקרא העצם היא קודם כול העצם שבגוף, אבל כבר שם היא מקבלת גם משמעות של הדבר עצמו, המהות: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" פירושו ביום הזה ממש. ובהופעה הראשונה של המילה, "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי", היא נאמרת ברגע שבו אדם פוגש את חווה, ומזהה את עצמו באדם אחר.

בעברית, אם כך, העצמי הוא מה שמחזיק אותנו מבפנים, השלד, והוא גם המהות שלנו, מה שאנחנו באמת. שורש אחד מחזיק את הגוף, את המהות ואת העצמי. בשפות אחרות אין זה כך: באנגלית, self הייתה במקור מילה מדגישה, "אותו עצמו", ובלטינית "עצמי" ו"מהות" הן שתי מילים נפרדות לגמרי.

ומה עם המילים שנצמדו לעצמי? "ערך" נקבע תמיד ביחס למשהו, ובעיני מישהו. "דימוי" הוא ממש השתקפות, תמונה של עצמנו כפי שהיא נראית במראה. ו"ביטחון", במקורות היהודיים, היה כמעט תמיד ביטחון במישהו אחר, בדרך כלל באלוהים; "ביטחון עצמי" הוא צירוף מודרני. יש כאן משהו מעניין: השפה העתיקה ראתה בעצמי משהו פנימי ומוצק, כמו עצם, והשפה שבה אנחנו מדברים עליו היום מלאה במילים של מדידה ושל השתקפות מבחוץ. אולי הפער הזה הוא הנושא של המאמר כולו.

העצמי המשוקף: לראות את עצמנו דרך עיני אחרים

אחת ההבחנות המועילות ביותר שאני מכירה בהקשר הזה באה מהמטפל הזוגי והמיני דיוויד סנארש. סנארש מבחין בין "עצמי משוקף" לבין "עצמי מוצק". העצמי המשוקף הוא תחושת עצמי שתלויה במה שאחרים משקפים לנו: באישור, בהסכמה, בהערכה, במבט האוהב. כשהשיקוף טוב, אנחנו מרגישים טוב. כשהוא נעלם, אנחנו מתערערים.

בילדות, העצמי המשוקף הוא לא בעיה אלא הכרח. תינוק לומד מי הוא דרך הפנים של הוריו. הוא יודע שהוא אהוב כי מחייכים אליו, שהוא מצחיק כי צוחקים איתו, שהוא בסדר כי מחזיקים אותו. בשנים הראשונות כמעט כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו מגיע מבחוץ. רק בהדרגה, ובתנאי שעולם המבוגרים מאפשר זאת, מתחיל להתגבש עצמי פנימי יותר, יציב יותר, שיודע מה הוא מרגיש ומה הוא רוצה גם כשאף אחד לא מאשר את זה.

אבל התהליך הזה כמעט אף פעם לא מושלם. כבר בגיל הרך הילד מנסה להיפרד ולגלות את הייחוד שלו, תהליך שהשפה הפסיכולוגית מכנה "ספרציה ואינדיבידואציה", ומרבה לומר "אני לבד", "לא רוצה", "אני רוצה אחרת". לרוב הניסיון נכשל: ההורים לא תמיד מוכנים לו, והילד עצמו עוד לא בשל לקבל החלטות שלא יסכנו אותו. גיל ההתבגרות מביא הזדמנות שנייה, אבל גם היא לא תמיד מצליחה. מרד הוא לא נפרדות: מי שמגדיר את עצמו כהיפוכו של ההורה עדיין מגדיר את עצמו דרכו. כך רובנו מגיעים לבגרות, ולזוגיות, עם עבודה שלרוב לא הושלמה, להבין את מהותנו ולהיות שלמים עמה.

וכדאי לומר עוד דבר, שמפתיע אנשים רבים: ערך עצמי נמוך לא נוצר רק בבתים ביקורתיים או קשים. הוא יכול לצמוח גם בבתים חמים ומאפשרים, שבהם היה הרבה חופש ומעט שיקוף. ילד שקיבל הרבה "תחליט בעצמך" ומעט "אני רואה אותך, ככה אתה, וזה טוב", עלול ללמוד לא ש"אני שווה", אלא ש"אני לבד עם זה". חופש בחירה הוא מתנה, אבל הוא לא מחליף את המבט האוהב והתומך של ההורה.

בבגרות, העצמי המשוקף ממשיך לחיות בנו בכמה צורות מוכרות.

הזוגיות כמראה. לא פעם אנחנו בוחרים בן או בת זוג שמשקפים אותנו היטב. בתחילת הקשר השיקופים רבים: הערצה, התלהבות, "אין עוד מישהו כמוך". עם השנים הם מתמעטים, לא בהכרח משום שהאהבה נעלמה, אלא משום שהחיים על שלל היבטיהם ממלאים את המקום (לימודים, עבודה, ילדים ועוד). ואז מופיעים כעס, אכזבה ותסכול: "אתה לא מעריך אותי", "את לא רואה אותי". לעיתים קרובות מאחורי המשפטים האלה עומד משהו אחר: "אני לא מצליח להרגיש שאני שווה בלי המבט שלך". בן הזוג הופך לאחראי על הערך העצמי שלנו, וזה משא ששני הצדדים לא יכולים לשאת לאורך זמן. וזה נכון גם במיניות: יש מי שמודדים את אהבת בן או בת הזוג לפי מספר הפעמים שהם מקיימים יחסים. אך בל נקדים את המאוחר.

ההשוואה לאחרים. כשאין מי שישקף לנו אותנו, אנחנו מודדים את עצמנו מול אחרים. הפסיכולוג החברתי ליאון פסטינגר טען כבר בשנות החמישים שאנשים מעריכים את עצמם דרך השוואה, בעיקר כשאין להם אמת מידה פנימית ברורה, וזה בדיוק המצב של מי שהערך העצמי שלו משוקף. ההשוואה הזו בנויה כמעט תמיד לרעתנו: אנחנו משווים את הפנים שלנו, עם כל הספקות והפחדים, לחוץ של אחרים, כפי שהם בוחרים להציג אותו. הרשתות החברתיות הפכו אותה לזמינה בכל רגע ביום.

הקול של החרדה. בליבה של חרדה חברתית עומד פחד מהערכה שלילית. מי שחי דרך השיקוף סורק כל הזמן איך רואים אותו: כל מבט, כל שתיקה, כל הודעה שלא נענתה, נקראים כפסק דין. זו עבודה מתישה, שאף פעם לא נגמרת, כי תמיד יש עוד מישהו שצריך לאשר.

מהות ואישיות: מה מתוך "אני" הוא באמת אני

כאן אני רוצה לפנות אל הוגה שאולי נראה רחוק מעולם הטיפול הקונבנציונלי: ג'ורג' גורדייף, מורה רוחני שפעל בתחילת המאה העשרים. לא כל מי שפגש את תורתו הצליח לעכל אותה, והוא עצמו היה דמות שנויה במחלוקת. ובכל זאת, כמה מהרעיונות שלו מדויקים באופן מפתיע לשאלה שלנו.

גורדייף הבחין בין שני רבדים באדם, "מהות" ו"אישיות". המהות היא מה ששלנו באמת: מה שנולדנו איתו, המזג, הרגישויות, הנטיות, מה שמרגש אותנו ומה שמכאיב לנו. האישיות היא מה שנרכש מבחוץ: החינוך, החיקוי, התפקידים, מה שלמדנו להציג כדי להשתלב. לפי גורדייף, אצל אנשים רבים המהות מפסיקה להתפתח כבר בגיל צעיר, בזמן שהאישיות ממשיכה לגדול סביבה. אנחנו חיים בעיקר מתוך האישיות, והמהות נשארת כמו ילד שלא הורשה לגדול.

חשוב לומר שגורדייף לא ראה באישיות אויב. בלעדיה, לדבריו, המהות לא יכולה להתפתח מעבר לשלב פשוט. האישיות היא הכלים שקיבלנו מהעולם: שפה, ידע, מיומנויות, דרכים להיות עם אחרים. הבעיה מתחילה כשהאישיות משתלטת, כשהיא הופכת מכלי למי שמנהל את החיים.

החיבור לעצמי המשוקף ברור. חלק גדול מהאישיות שלנו נבנה בדיוק כדי לקבל שיקוף טוב: הילדה הטובה, המצחיק של הכיתה, הילד החרשן, האחראית, הילדה המבריקה, זה שלא צריך אף אחד, זו שתמיד מסתדרת. החלקים האלה אינם מזויפים. הם הגנו עלינו, והם עזרו לנו לשרוד ולהיות אהובים. אבל הם לא כל מה שאנחנו, וכשאנחנו מזדהים איתם לגמרי, אנחנו מאבדים את התשובה לשאלה "מי אני".

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט תיאר תהליך דומה בשפה אחרת: "עצמי אמיתי", הספונטני והחי, ו"עצמי כוזב", שמתפתח כאשר הילד נאלץ להתאים את עצמו לציפיות הסביבה על חשבון מה שהוא מרגיש באמת. גם ויניקוט לא חשב שצריך לוותר על העצמי הכוזב לגמרי. תפקידו להגן על העצמי האמיתי, והבעיה היא רק כשהוא משתלט, ואדם חי בתחושה של ריקנות, של "לא אמיתי", גם בתוך הצלחה.

כאן אפשר להבין למה ערך עצמי נמוך והשאלה "מי אני" הם לעיתים קרובות אותה בעיה. אם הערך שלנו ניתן לאישיות, לגרסה שבנינו כדי להתקבל, הוא אף פעם לא באמת שלנו. המחמאות נוחתות על המסכה, לא עלינו. לכן גם הישגים גדולים לא מזינים: הם שייכים לגרסה המוצגת. ובפנים נשארת תחושה שקטה: "אם רק היו יודעים מי אני באמת...".

אני אחד, או הרבה? גורדייף הוסיף רעיון שמטלטל את עצם השאלה "מי אני". לדבריו, אין באדם "אני" אחד וקבוע, אלא הרבה "אני"ים קטנים: מצבים, רצונות וקולות שמתחלפים זה בזה במהלך היום. אין מדובר בפיצול אישיות במובן הקליני, אלא בחוויה שכולנו מכירים: ה"אני" שמחליט בערב לקום מוקדם ולצאת לריצה איננו ה"אני" שמכבה את השעון המעורר בבוקר. הבעיה, לפי גורדייף, היא שכל אחד מהם, כשהוא בשליטה, נדמה לנו כאילו הוא ה"אני" כולו, ואנחנו שוכחים את האחרים. מכאן אולי אפשר להבין למה הערך העצמי שלנו מתנודד כל כך: "אני"ים שונים לוקחים את ההגה. ה"אני" שמרגיש חסר ערך הוא אחד מהם, לא כל האמת.

הרעיון הזה פוגש, כמעט מאה שנה אחר כך, את עבודתו של הפסיכואנליטיקאי פיליפ ברומברג על ריבוי העצמי. ברומברג תיאר את הנפש כמורכבת ממצבי עצמי רבים, וראה בבריאות נפשית לא את ביטולם לטובת "אני" אחד, אלא את היכולת לנוע ביניהם בלי לאבד אף אחד מהם: להרגיש כמו עצמי אחד, בזמן שאנחנו רבים. ומה עושים ה"אני"ים האחרים בינתיים? לפי ברומברג, הם לא נעלמים. הם ממתינים ברקע, ולפעמים, כשאין ביניהם קשר, הם אפילו לא יודעים זה על זה. אולי, אם כך, השאלה "מי אני" איננה שאלה עם תשובה אחת. אולי היא שאלה על היכולת להכיר את כל מי שאנחנו, גם את החלקים שהסתרנו.

שיקול פנימי ושיקול חיצוני. רעיון נוסף של גורדייף, שמופיע אצל תלמידו אוספנסקי, מתאר את העצמי המשוקף כמעט במדויק. גורדייף הבחין בין "שיקול פנימי" ל"שיקול חיצוני". שיקול פנימי הוא העיסוק הבלתי פוסק במה שאחרים חושבים עלינו: האם מעריכים אותנו מספיק, האם רואים אותנו, מה מגיע לנו מהם. זהו חשבון פנימי מתמשך של מה שלכאורה חייבים לנו. בזוגיות הוא נשמע כמו "הוא לא רואה כמה אני עושה" או "היא לא מעריכה אותי". שיקול חיצוני, לעומת זאת, הוא התחשבות אמיתית באחר: לראות מה הוא צריך ולהתייחס לכך, לא מתוך צורך באישור, אלא מתוך תשומת לב אליו. במובן הזה, המעבר משיקול פנימי לשיקול חיצוני הוא בדיוק המעבר מעצמי משוקף לעצמי מובחן.

אותנטיות, אם כך, איננה "להגיד הכול" או "להיות מי שאני בלי להתחשב באף אחד". היא התאמה הולכת וגדלה בין מה שקורה בפנים לבין מה שאנחנו מביאים החוצה, והאומץ לתת למהות להיראות גם כשאין ערובה שהיא תקבל שיקוף טוב או מחמיא.

בין השייכות לעצמי

אם נולדנו עם מהות, איך זה שהערך שלה נפגע? אני חושבת שמה שנפגע איננו המהות עצמה, אלא הערך שניתן לה. והערך הזה נמדד תמיד לפי סולם, והסולם שייך לקבוצה.

נולדתי וגדלתי ביישוב שבו ערכי הקולקטיב היו לעיתים כבדי משקל יותר מהעצמי האישי. הקבוצה השתתפה בהחלטות שבמקומות אחרים נחשבות פרטיות לגמרי, ולשאלה "מה טוב לכלל" היה כמעט תמיד משקל רב יותר מהשאלה "מה אני רוצה". יש בזה יופי רב, ואני נושאת איתי ממנו לא מעט. אבל יש בזה גם מחיר, ועד היום אני לא בטוחה שיישבתי בתוכי את הסתירה הזו.

ולא רק שם. בקהילות שבהן הזהות הקולקטיבית חזקה, דתיות או אידיאולוגיות, לנאמנות לדרך ולקהילה יש לעיתים קרובות משקל רב יותר מהמהות הפנימית של היחיד. וגם בעיר איננו חיים לבד: בכל מקום יש מטבע שבו נמדד ערכו של אדם. במקום אחד זו הצטיינות בלימודים ושירות ביחידה קרבית, במקום אחר הצלחה כלכלית, מראה חיצוני או שייכות למעגל הנכון. ילד שהמהות שלו מתאימה למטבע של הקבוצה יגדל בתחושה שהוא שווה. ילד רגיש מאוד שנולד למשפחה שמעריכה בעיקר הישגים, תחרותיות או "עור של פיל", עלול לגדול בתחושה שהוא "פחות", או "שמשהו בי לא בסדר", כשבעצם המהות שלו נפלאה ושלמה לגמרי. היא פשוט נמדדה בסולם שלא נבנה בשבילה. אולי זה חלק ממה שמבלבל כל כך הרבה אנשים: התחושה ש"משהו לא בסדר בי" היא לעיתים קרובות תוצאה של אי־התאמה בין מהות לסולם, ולא של פגם.

ובכל זאת, הפתרון איננו לחיות בלי חברה. בלי שייכות לא נוצר עצמי בכלל. ויניקוט אמר שאין דבר כזה "תינוק" לבדו: יש תמיד תינוק ומי שמטפל בו. הסוציאליזציה, על כל מחיריה, היא גם מה שמאפשר לנו לחיות עם אחרים, וגם גורדייף, כזכור, ראה באישיות הכרח. מארי בואן, שנפגוש שוב בהמשך, תיאר שני כוחות שפועלים בכל אדם ובכל משפחה: כוח הייחודיות, הדחף להיות אדם נפרד, וכוח היחד, הדחף להשתייך. שניהם חיוניים ושניהם אמיתיים. השאלה איננה מי מהם ינצח, אלא איך מחזיקים את שניהם: איך משתייכים בלי להיעלם.

האויבים של ערך עצמי יציב: בושה, אשמה, שיפוטיות וביקורת עצמית

אם יש משהו שעומד בין האדם לבין ערך עצמי מעוגן, אלה הבושה, האשמה והקול הביקורתי הפנימי.

החוקרת ברנה בראון, שחקרה בושה שנים רבות, מציעה הבחנה פשוטה וחשובה: אשמה היא "עשיתי משהו רע", בושה היא "אני רע". אשמה יכולה להיות מועילה: היא מאפשרת לנו לראות שפגענו ולתקן. בושה פוגעת בערך העצמי עצמו, כי היא לא עוסקת במעשה אלא באדם. לפי בראון, הבושה משגשגת בסוד, בשתיקה ובשיפוט. היא גם הדלק של האישיות שגורדייף דיבר עליה: מה שאנחנו מתביישים בו, אנחנו מסתירים, ומה שאנחנו מסתירים נדחק אל מה שקרל גוסטב יונג כינה "הצל": הוא לא נעלם, אלא ממשיך ללוות אותנו, גם בחושך.

הביקורת העצמית היא, במובן מסוים, העצמי המשוקף שהופנם. גם כשאף אחד לא נמצא בחדר, אנחנו ממשיכים לשפוט את עצמנו דרך עיניהם של אחרים: הורה, מורה, קהילה, בן זוג לשעבר. המראה כבר לא בחוץ, היא בפנים. ובשפה של גורדייף, אפשר לומר שאנחנו מזדהים עם ה"אני" המבקר: שוכחים שהוא רק אחד מהקולות בנו, ומקבלים את מה שהוא אומר כאמת. לכן אנשים עם ביקורת עצמית חזקה לא נרגעים גם כשהם מצליחים. ההישג לא עונה לקול, כי הקול לא עוסק במה שעשינו, אלא במי שאנחנו. ולא רק הקול המבקר. גם תיאורים שנראים לנו עובדתיים לגמרי, כמו "אני פשוט לא טיפוס יצירתי" או "ככה אני, תמיד הייתי כזה", יכולים להפוך לכלוב. סטיבן הייז, ממפתחי הטיפול בגישת ACT, מתאר את ההיצמדות הזו ל"עצמי המומשג": הסיפור שסיפרנו לעצמנו על מי שאנחנו. הסיפור הזה נותן תחושת יציבות, אבל כשאנחנו מתמזגים איתו, הוא מתחיל לקבוע מה מותר לנו לרצות, לנסות ולהעז.

יש בסיפור של בראון עצמה משהו מלמד. אחרי שנים של מחקר על בושה היא הבינה שהידע לא שינה את היחס שלה לעצמה: היא ידעה הכול על הבושה, ועדיין לא קיבלה את עצמה. מתוך ההבנה הזו כתבה את "The Gifts of Imperfection". אחד הממצאים המרכזיים שלה מתאים בדיוק לשאלה שלנו: מה שמבדיל בין אנשים שחשים אהבה ושייכות לבין אנשים שנאבקים בכך הוא האמונה שהם ראויים להן. הראויות הזו איננה פרס על הישגים, אלא נקודת מוצא.

מובחנות: להחזיק את עצמנו בתוך הקשר

המושג "מובחנות" נולד בעבודתו של הפסיכיאטר מארי בואן, מחלוצי הטיפול המשפחתי. בואן ראה במשפחה מערכת רגשית אחת, שבה חבריה נוטים להתמזג זה בזה: לחשוב, להרגיש ולהגיב כגוף אחד, ולהתקשות להחזיק עמדה נפרדת בלי לחוש שהם מסכנים את הקשר. מובחנות, בעיניו, היא בדיוק היכולת להחזיק את שני הכוחות שתיארנו קודם, היחד והייחודיות: להישאר מחובר למשפחה ובה בעת להיות אדם נפרד, לחשוב בעצמך, להרגיש בעצמך, ולא לאבד את עצמך בלחץ של האחרים לאיחוי רגשי.

בואן הבחין בין "עצמי מוצק" לבין "עצמי מדומה" (pseudo-self). העצמי המוצק בנוי מעמדות ומערכים שאדם הגיע אליהם בעצמו ועומד מאחוריהם. העצמי המדומה בנוי מעמדות שאומצו תחת לחץ, כדי להתקבל, להשתייך או להימנע מעימות. ההבחנה הזו קרובה מאוד למה שגורדייף כינה מהות ואישיות, ולמה שסנארש כינה עצמי מוצק ועצמי משוקף. בואן גם טען שאנשים נוטים לבחור בני זוג ברמת מובחנות דומה לשלהם. אם כך, קל להבין איך זוג יכול להפוך לשתי מראות שמחכות זו לזו.

דייויד סנארש לקח את הרעיונות של בואן אל תוך הזוגיות והמיניות. אצלו, מובחנות היא היכולת להחזיק תחושת עצמי יציבה מבפנים גם כשבן או בת הזוג לא מסכימים, לא מאשרים או מאוכזבים. היא כוללת את היכולת להרגיע את עצמנו במקום לחכות שירגיעו אותנו, לקחת בעלות על הצרכים שלנו, ולשאת מתח בלי להתמזג עם האחר ובלי לברוח ממנו.

מה שאני אוהבת במיוחד בגישה הזו הוא שהיא מפסיקה את התלות הילדית שנוצרת בין בני זוג, שבה כל אחד מחכה שהשני ישקף לו שהוא בסדר. כל אחד לוקח אחריות על הצורך שלו באישור. ובאופן פרדוקסלי, דווקא זה מאפשר קרבה עמוקה יותר: כשאני לא צריכה שתשקף לי, אני יכולה באמת לראות אותך, ולאפשר לך לראות אותי. זה, אגב, בדיוק השיקול החיצוני של גורדייף.

חשוב להבהיר מה מובחנות איננה. היא לא עצמאות, לא ריחוק, ולא "אני לא צריכה אף אחד". אנשים מובחנים ממשיכים להזדקק, לאהוב ולהיפגע. ההבדל הוא שהערך שלהם לא עומד למבחן בכל פעם שהאחר לא מגיב כפי שקיוו.

המיניות היא אולי המקום שבו כל זה נראה בבירור הרב ביותר. אישה שמקיימת יחסים עם בן זוגה בעיקר כדי שירגיש רצוי וגברי, או גבר שעושה זאת בעיקר למען אשתו, עשויים לחיות כך שנים, מתוך ריצוי ולא מתוך רצון. מה שמנהל את המיטה הוא המבט של האחר, לא החשק שלהם. ויום אחד משהו מפסיק לשתף פעולה: החשק נעלם, הגוף נסגר, מופיעה הימנעות, ואף אחד מבני הזוג לא מבין מה קרה. סנארש ראה במיניות את אחד המקומות שבהם המובחנות נבחנת יותר מכול: היכולת לומר מה אני רוצה ומה לא, ולהישאר קרוב גם כשזה לא מתקבל בשמחה.

איך בונים ערך עצמי יציב

ערך עצמי יציב לא נבנה מעוד שיקופים טובים, וגם לא מעוד הישגים. אצל מי שהערך העצמי שלו משוקף, ההישגים פשוט לא נספגים, כי הם נאספים כדי לקבל מבט. הוא נבנה מהיכולת להחזיק את עצמנו כשהשיקוף לא מגיע, ולא פחות מכך, מהאופן שבו אנחנו מחזיקים את עצמנו.

אולי הצעד הראשון הוא זה שגורדייף הדגיש: להתבונן בעצמנו כפי שאנחנו, בלי למהר לשנות, לתקן או לשפוט. לשים לב לרגע שבו אנחנו מחכים לתגובה, לאישור, ל"כל הכבוד", ולמה שקורה בנו כשהוא לא מגיע. עצם ההתבוננות כבר יוצרת מרחב קטן בין הצורך לבין התגובה אליו. מכאן, מה שסנארש מתאר כהרגעה עצמית: לא לדכא את הרגש, אלא להישאר איתו בלי למסור את האחריות עליו למישהו אחר. ובהדרגה, לשאת גם אי־אישור: לומר "לא", להביע העדפה, לומר משהו אמיתי בלי ערובה שיתקבל טוב. כל פעם כזו שעוברת בשלום היא לבנה נוספת.

אבל השאלה איך אנחנו מחזיקים את עצמנו חשובה לא פחות. אפשר להחזיק את עצמנו בנוקשות ובביקורת, ואפשר בחמלה. החוקרת כריסטין נף מבחינה בין הערכה עצמית לבין חמלה עצמית: הערכה עצמית נשענת לעיתים קרובות על השוואה ועל הצלחה, ולכן היא קורסת ברגעי כישלון. חמלה עצמית, טוב לב כלפי עצמנו לצד ההכרה שקושי וכישלון הם חלק מהחוויה האנושית המשותפת, לא דורשת שנהיה טובים מאחרים, ולכן היא יציבה יותר. זו בדיוק ההבחנה בין ערך משוקף לבין ערך מעוגן. טארה בראך מתארת "טראנס של חוסר ערך", תחושה מתמשכת, שרבים חיים בה בלי לשים לב, שמשהו בנו לא בסדר. התשובה שהיא מציעה היא קבלה רדיקלית: לראות בבהירות מה קורה בתוכנו ולפגוש את זה בלב פתוח, כולל את החלקים שאנחנו מתביישים בהם. קבלה איננה ויתור על שינוי, היא נקודת המוצא שלו. ובראון מוסיפה שהבושה לא שורדת כשהיא נאמרת בקול מול מישהו אמפתי. מה שנשאר בסוד ממשיך לשלוט; מה שנאמר בתוך קשר בטוח מאבד מכוחו.

חשבו, למשל, על אם שבמשך שנים רבות ערכה העצמי נשען במידה רבה על האמהות שלה. כשהילדים גדלים, בוחרים דרכים משלהם, ולפעמים גם כועסים על דברים מן העבר, הקרקע הזו מתחילה לזוז. אפשר להגיב לכך בקריסה, בהתגוננות או בהלקאה עצמית. קבלה רדיקלית מציעה דרך אחרת: להכיר בכאב, באשמה ואולי גם בטעויות האמיתיות, בלי להסיק מהן "אני אמא רעה", כלומר בלי לתת לאשמה להפוך לבושה. ובאותה נשימה, לגלות שהערך שלה רחב יותר מכל תפקיד אחד, חשוב ככל שיהיה.

שתי קבוצות של אנשים זקוקות כאן לתשומת לב מיוחדת. אנשים רגישים במיוחד קולטים את תגובותיהם של אחרים בעוצמה רבה יותר, ולכן העצמי המשוקף חזק אצלם יותר. המטרה איננה "להתחשל", אלא לפתח יכולת גדולה יותר לחזור אל עצמם אחרי שהתערערו. ומי שגדל במשפחה, בקהילה או במסגרת שבהן "אני" נחשב לאנוכיות, או שבהן לא היה מקום לשאלה "מה אני רוצה", זקוק לצעד שקודם לכל השאר: לתת לעצמו רשות שיהיה לו עצמי, ולזהות את הקול שאומר "מי אני שארצה" כהד של המקום שבו גדל, ולא כאמת עליו.

ולבסוף, הזוגיות. בן או בת הזוג לא אמורים לספק לנו את הערך העצמי, אבל הקשר הוא המקום שבו מתאמנים עליו. בן זוג יכול להיות עד לתהליך, לא מקור הערך. סנארש טען שהמתח בין הרצון להתמזג לבין הצורך לשמור על עצמנו איננו תקלה בזוגיות, אלא חלק בלתי נפרד ממנה. לדבריו, כל זוגיות ארוכה מגיעה בשלב כלשהו למבוי סתום רגשי, ודווקא בו טמונה ההזדמנות לצמוח. הוא אף כינה את הנישואים "מכונה לגידול אנשים". זוגיות טובה, לפי זה, איננה זוגיות בלי המתח הזה, אלא זוגיות שבה שני בני הזוג מעזים להתעמת איתו.

חזרה לשאלה: מי אני?

התחלנו בשאלה שאנשים מביאים לקליניקה: איך לחזק את הערך העצמי. אני מקווה שברור עכשיו שהתשובה לא נמצאת בעוד מחמאה, בעוד הישג או בבן זוג שיאהב אותנו מספיק. היא נמצאת בשאלה שמתחת: מי אני, כשאני לא עסוק/ה באיך להיראות על ידי אחרים?

ומה לגבי השאלה השלישית שפתחתי בה, האם ערך, דימוי וביטחון יכולים להישאר יציבים תמיד? אני לא חושבת שכן, וגם לא בטוחה שזה רצוי. בגילאים שונים ובמצבים שונים, מול אובדן, מחלה, פרידה או דווקא הצלחה, התחושה שלנו כלפי עצמנו תתנודד. ערך עצמי יציב איננו ערך שלא זז, אלא ערך שיודע לחזור לעצמו.

ואולי גם לשאלה "מי אני" אין תשובה אחת. אולי אנחנו, כפי שגורדייף וברומברג הציעו כל אחד בדרכו, הרבה ולא אחד. אבל אפשר להכיר את כולם, גם את אלה שהסתרנו, ולפגוש אותם בחמלה במקום בשיפוט. אותנטיות איננה משהו שמוצאים פעם אחת ולתמיד. היא נבנית שוב ושוב, ודווקא בתוך הקשרים שלנו, בכל פעם שאנחנו בוחרים להיראות כפי שאנחנו, בלי ערובה לשיקוף טוב. ואולי זה בדיוק מה שמתכוונים אליו כשמדברים על גמישות רגשית, או גמישות פסיכולוגית, כפי שהייז מכנה אותה: לא עצמי נוקשה שלעולם לא נשבר, אלא עצמי שיודע להתכופף, להשתנות ולחזור אל עצמו, וכך להתמודד טוב יותר עם אתגרי החיים.

ואולי כדאי לסיים בשאלה שאפשר לקחת הלאה: ממי אני מחכה לשיקוף היום? ומה היה קורה אילו הייתי מנסה, רק לרגע, לתת אותו לעצמי?

שלכם

טרי וינברג, MA פסיכותרפיסטית אישית, זוגית ומינית 054-6630613

כדי לעקוב אחרי הערוץ שלי "מרחק נגיעה" ב-WhatsApp:‏ https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n

מקורות להרחבה

Aron, E. N., & Aron, A. (1997). Sensory-processing sensitivity and its relation to introversion and emotionality. Journal of Personality and Social Psychology, 73(2), 345–368.

Brach, T. (2003). Radical Acceptance. Bantam.

Bromberg, P. M. (1998). Standing in the Spaces. Analytic Press.

Brown, B. (2010). The Gifts of Imperfection. Hazelden.

Festinger, L. (1954). A theory of social comparison processes. Human Relations, 7(2), 117–140.

Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and Commitment Therapy (2nd ed.). Guilford Press.

Jung, C. G. (1959). Aion (Collected Works, Vol. 9, Part 2). Princeton University Press.

Kerr, M. E., & Bowen, M. (1988). Family Evaluation. Norton.

Neff, K. (2011). Self-Compassion. William Morrow.

Ouspensky, P. D. (1949). In Search of the Miraculous. Harcourt, Brace. (על תורתו של גורדייף)

Schnarch, D. (1997). Passionate Marriage. Norton.

Winnicott, D. W. (1960). Ego distortion in terms of true and false self.

י