צדק פואטי וחשיבות העד הנוכח

יש רגעים מיוחדים בקליניקה שאני מזהה שוב ושוב:

אדם או זוג מגיעים לטיפול, מספרים סיפור כואב, מורכב, לפעמים מלא סתירות. הם יודעים היטב שהם לא בבית משפט. הם לא מחפשים פסק דין. ובכל זאת, מתחת לפני השטח, יש כמיהה שקטה: שמישהו יבין את תחושת הצדק שלהם. או את תחושת חוסר־הצדק. שמישהו יבטא, גם אם לא במילים ישירות: אני מבין למה זה מרגיש לך כך.

זה לא חיפוש אחר אמת אובייקטיבית. זה חיפוש אחר הכרה באמת הסובייקטיבית. זה חיפוש אחר עד שמוכן להיכנס לרגע לנעליים שלהם ולראות את עולמם מבפנים.

וכאן מתגלה דבר מעניין: המילים "צדק" ו"עד" שייכות עבור רובנו לעולם אחר לגמרי: בית משפט. חקירה. פסק דין.  "עד" לתאונה. "עד" לגניבה. "עד" לאירוע פלילי.

ובשנים האחרונות, אולי יותר מתמיד, אנחנו פוגשים את הצורך בעדות גם בזירה הלאומית: עדויות של שורדי שואה, ועדויות שנאספות מאז אירועי ה-7/10. כולנו מבינים עד כמה חשוב שסיפור יישמע, יתועד, יוכר, לא רק למען האמת ההיסטורית, אלא למען האנושיות עצמה. כי סיפור שלא נשמע, כאילו לא התרחש באמת בתוך העולם המשותף.

אבל מה שפחות מדובר, הוא שהצורך הזה בעדות אינו שייך רק לאולמות משפט או לארכיונים לאומיים. הוא שייך גם למרחבים הקטנים, האינטימיים, של חיי הנפש. למקומות שבהם אין שופט ואין חבר מושבעים, אבל יש כאב שמחפש הכרה. חוויה שמחפשת מי שיישא אותה לרגע יחד.

וכשמביטים כך, מתברר: גם בתוך חדר הטיפול מתרחש סוג של משפט אחר. לא של אשמה ועונש, אלא של צדק מסוג שונה לגמרי. צדק שאינו נכתב בספרי חוק, אלא נוצר בתוך סיפור.

אפשר לקרוא לו צדק פואטי.

המונח הזה נולד דווקא מעולם השירה והספרות. כבר במאה ה-17 טען מבקר הספרות תומס ריימר שסיפור טוב יוצר בסופו תחושת סדר מוסרי, גם אם החיים עצמם אינם הוגנים. לא צדק משפטי, אלא הלימה עמוקה: שהעלילה מצליחה להעניק משמעות לחוויות אנושיות קשות. מכאן נולד הביטוי "צדק פואטי": צדק שמתרחש דרך סיפור.

וכאן נוצר החיבור הישיר לעולם הטיפול: אם בספרות צדק פואטי נוצר כשהעלילה מעניקה משמעות לחיי הדמויות, בטיפול נפשי צדק פואטי נוצר כשהאדם מצליח להחזיק את סיפור חייו באופן חדש.

לא שהעבר משתנה. לא שהכאב נעלם. אלא שהחוויה שהייתה עד כה בודדה, מבולבלת, בלתי מובנת, פוגשת מבט שמכיר בה באמת. ואז נוצר סדר פנימי חדש. סיפור שניתן לשאת. חיים שניתן להמשיך לחיות.

ובשפה טיפולית, לצורך הזה יש שם פשוט וברור: הצורך בעד.

עד לא במובן המשפטי, אלא נוכחות אנושית שמוכנה לומר, גם בלי מילים: אני רואה. אני שומע. זה אכן קרה לך.

לפעמים, זו כל החוויה שאדם חיפש זמן רב:  לא פסק דין - אלא עד.

מייקל וייט והנרטיב שנולד מתוך בדידות

מייקל וייט, עובד סוציאלי ואיש טיפול מאוסטרליה, היה מהוגי הגישה הנרטיבית, הגישה הסיפורית. הוא הציע הסתכלות מהפכנית על הסבל האנושי: במקום לשאול “מה לא בסדר באדם?”, הוא שאל “איזה סיפור האדם מספר על עצמו, ואיפה ואיך הסיפור הזה נולד?”

לפי תפיסתו, בני אדם מארגנים את חייהם דרך נרטיבים: סיפורים פנימיים על מי הם, מה ערכם ומה צפוי להם בעולם. לעיתים הנרטיבים הללו נעשים כואבים ומצמצמים: “אני כישלון”, “אני תמיד לבד”, “אי אפשר לסמוך על אף אחד”. אך וייט הדגיש: הבעיה אינה האדם עצמו, אלא הסיפור שהתעצב והתייצב סביבו.

החידוש העמוק שלו היה להבין שנרטיב כזה אינו נוצר רק מתוך מחשבה שגויה, אלא מתוך חוויה שנחוותה בבדידות. במקום שבו לא היה מי שיכול לראות, לשאת או להבין, שם נולד הסיפור. לכן השלב הראשון בטיפול אינו לתקן את הנרטיב, אלא לשמש לו עד. להקשיב לסיפור עד תומו, להבין כיצד נוצר, ולתת לו הכרה מלאה, לא כהסכמה עם העובדות, אלא כהכרה באמת הרגשית שממנה צמח.

כפי שניסח וייט: “A story does not become real until there is someone to witness it.” סיפור אינו נעשה ממשי עד שיש מי שמעיד עליו.

לפני כל שינוי, האדם זקוק למישהו שייכנס לעולמו ויאמר: אני רואה אותך.

ורק אז מתאפשרת תנועה חדשה: לא ויכוח עם הסיפור, אלא הרחבה שלו, וגילוי סיפורים נוספים שהיו חבויים בצילו.

ג’ודית הרמן והפצע שנוצר ללא עד

ג’ודית הרמן, פסיכיאטרית וחוקרת טראומה אמריקאית, הרחיבה את רעיון העדות אל קצה החוויה האנושית. בספרה המכונן “טראומה והחלמה” היא הראתה שטראומה אינה רק אירוע קשה, אלא חוויה שהתרחשה בתוך חוסר אונים וללא עד אנושי. אלימות, פגיעה מינית, שבי, מלחמה, כל אלו מאופיינים בכך שהאדם עובר חוויה קיצונית כאשר אין מי שיכול להגן, לראות או להכיר במה שמתרחש.

החוויה נצרבת, אך אינה נטמעת בסיפור החיים; היא נשארת מבודדת, בלתי מסופרת, מחוץ לרצף הזמן.

מכאן נולד העיקרון המרכזי שלה: החלמה אינה יכולה להתרחש בבדידות. השלב הראשון בריפוי טראומה הוא יצירת קשר בטוח שבו החוויה יכולה סוף־סוף להישמע.

כפי שכתבה: “Recovery can take place only within the context of relationships; it cannot occur in isolation.”

פצע שנוצר בבדידות, מחלים בתוך קשר. והקשר הזה מתחיל בכך שיש מי שמוכן לשמש עד.

דורי לאוב והעדות שמולידה את הסיפור

דורי לאוב, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, היה גם ניצול שואה בילדותו- עובדה שעיצבה את שאלות חייו המקצועיות. הוא הבחין שטראומה קיצונית היא אירוע שלא היה לו עד בזמן התרחשותו. כשהזוועה מתרחשת ללא נוכחות אנושית שיכולה לראות, לאשר או להגן, החוויה נשארת כלואה, כאילו לא קרתה באמת בתוך העולם האנושי.

לאוב היה ממקימי ארכיון העדויות של ניצולי השואה באוניברסיטת ייל, אך עניינו לא היה רק תיעוד היסטורי. הוא חקר כיצד עצם המעשה של מתן עדות, בנוכחות מאזין קשוב, יוצר לראשונה סיפור שניתן לשאת.

כפי שכתב:“To bear witness is not only to listen to the story, but to allow it to come into being.” להיות עד אינו רק להקשיב לסיפור, אלא לאפשר לו להיוולד לראשונה בתוך קשר אנושי.

ועוד הוסיף: “The listener is a participant in the creation of the testimony.”

המטפל אינו רק שומע, הוא שותף בהולדת הסיפור.

כשהגוף הוא זה שמספר את הסיפור

עד עכשיו דיברנו על סיפורים שנאמרים במילים. אך לעיתים הסיפור שאדם נושא אינו מסופר דרך זיכרונות או מחשבות, אלא דרך הגוף.

בקליניקה פוגשים אנשים שהכאב שלהם מדבר דרך עייפות קיצונית, כאבים מתמשכים, סחרחורות, לחצים, או תסמינים שאין להם הסבר רפואי מלא. לעיתים זו סומטיזציה של מצוקה נפשית, ולעיתים מצב רפואי מורכב בפני עצמו. בשני המקרים הגוף הופך לשפה.

וכמו בכל שפה בה האדם משתמש, גם כאן הוא זקוק לעד.

כאשר גוף סובל ואינו מובן, האדם שומע לעיתים קרובות: “הבדיקות תקינות.” “זה רק לחץ.” “זה בראש שלך.”

ואז מתווספת שכבה נוספת של סבל: זה כבר לא רק הכאב עצמו, אלא הבדידות. התחושה שאין מי שמבין באמת מה קורה.

כאן תפקיד המטפל, ולעיתים גם הרופא, בן הזוג או ההורה, אינו להסביר מיד או לפרש. אלא קודם כול לומר בנוכחות שקטה: “אני רואה את הסבל הזה. אני מחזיק איתך את מה שקורה כאן.”

גם הגוף נרגע מעט כאשר אינו לבד.

ולעתים עצם זה שיש עד לחוויה הגופנית, עוד לפני שיש אבחנה או פתרון, כבר משתנה משהו עמוק במערכת.

סדק ראשון באבן

בשיר קסום של יהודה עמיחי, הוא כותב על אדם האוחז בצדק שלו כמו באבן קשה. הצדק שומר עליו, אך גם כולא אותו. רק כאשר נכנסים לתוך האבן סדקים של ספק, אהבה ורוך, יכול להיבנות בית חדש במקום זה שנחרב.

אפשר לקרוא זאת כתיאור פיוטי של מה שקורה גם בנפש. כל עוד אדם מחזיק את סיפורו לבדו, ללא עד, הוא נאלץ לאחוז בו בכוח. הסיפור שומר עליו, אך גם נועל.

ברגע שנמצא מי שמוכן לשאת איתו את הסיפור, נכנס סדק ראשון באבן.לא ביטול של העבר, אלא ריכוך שמאפשר חיים.

סיכום

אולי זהו צדק פואטי במובנו העמוק ביותר: לא לתקן את מה שקרה, ולא להכריע מי צודק, אלא לאפשר לסיפור שנחווה בבדידות לפגוש סוף־סוף עד. כל עוד אדם מחזיק את סיפורו לבדו, הוא נאחז בו כמו באבן, צדק פנימי ששומר עליו, אך גם נועל את האפשרות לתנועה חדשה. ברגע שנמצא מי שמוכן לשאת איתו את הסיפור, נכנס סדק ראשון באבן: לא ביטול של העבר, אלא ריכוך שמאפשר חיים. אולי זו אחת המתנות העמוקות ביותר שטיפול יכול להציע: לא פסק דין על האמת, אלא נוכחות שאומרת: אתה לא לבד עם הסיפור שלך.

המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים,

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים

הוא רמוס וקשה

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב.