ריטריט

"אני נוסע/ת לריטריט." בשנים האחרונות אני שומעת את המשפט הזה כמעט מכל כיוון. ריטריט במדבר, ריטריט יוגה ביער הקסום ביוון, שבועיים באשראם בהודו, סוף שבוע של ריטריט מדיטציה בצפון. אנשים חוזרים ממנו נרגשים, לפעמים מבולבלים, לפעמים עם תחושה שמשהו נפתח בהם, ולפעמים עם תחושה שהכול נסגר שוב כבר בימים הראשונים של החזרה לשגרה.

ככל ששמעתי את המילה יותר, כך הסתקרנתי. קודם כול מהמילה עצמה: מה פירוש "ריטריט"? ואחר כך מהתופעה: למה זה הפך פתאום לכל כך פופולרי? למה צריך לנסוע רחוק כדי לעשות את זה? ואם הריטריט נותן לנו משהו שאנחנו כל כך צריכים, למה אנחנו לא מצליחים לתת אותו לעצמנו בבית?

מה משמעות המילה?

המילה retreat באה מהפועל הלטיני retrahere, המורכב מהתחילית re, שפירושה אחורה, ומהפועל trahere, שפירושו למשוך. ריטריט, במקורו, הוא "להימשך אחורה". ובמשמעותה הראשונה והמוכרת ביותר בשפות אירופה, זו מילה צבאית: נסיגה. כוחות שנסוגים מעמדה, לפעמים כדי להתארגן מחדש, ולפעמים בתבוסה.

יש משהו מעניין בכך שמילה שמשמעותה נסיגה הפכה לשם של משהו שאנשים מחכים לו, משלמים עליו ומספרים עליו בהתרגשות. נדמה שבתרבות שבה כל הזמן צריך להתקדם, להספיק, להשיג ולהיראות, דווקא הנסיגה הפכה למשאת נפש.

מהמנזר ועד האשראם

הרעיון של יציאה מהחיים הרגילים לתקופה של שקט, התבוננות ועבודה פנימית עתיק בהרבה מהמילה עצמה. כמעט כל מסורת רוחנית הכירה אותו.

נזירים בודהיסטים נוהגים מאז ימי הבודהה לקיים "ריטריט גשמים": שלושה חודשים בעונת המונסון שבהם הם מפסיקים לנדוד, נשארים במקום אחד ומתמסרים לתרגול. במסורת הזן היפנית נהוגים עד היום ימים ארוכים של מדיטציה אינטנסיבית בשתיקה, ובמסורת ההינדית מוכרים האשראמים, וגם שלב שלם בחייו של אדם, שבו הוא אמור לפרוש בהדרגה מחיי המשפחה והעבודה אל היער, להתבוננות. במסורת הנוצרית, הנזירים פרשו מן העולם החיצוני לתוך חיי המנזר לכל חייהם. הריטריט, לעומת זאת, נולד כדבר אחר: פרישה זמנית, שממנה חוזרים.

במאה השש עשרה ניסח איגנטיוס מלויולה את "התרגילים הרוחניים". איגנטיוס, אציל באסקי מצפון ספרד, היה בצעירותו חייל, עד שנפצע קשה בקרב. בזמן ההחלמה הממושכת עבר תפנית רוחנית עמוקה, ובעקבותיה פרש לתקופה ארוכה של התבודדות, תפילה וחשבון נפש. מתוכה גיבש את התרגילים: תוכנית של כשלושים יום של שתיקה, תפילה והתבוננות. הוא אף הציע גרסה שלהם שאפשר לעשות בתוך חיי היומיום, בלי לעזוב את הבית. יש משהו סמלי בכך שדווקא חייל, שהכיר היטב את המשמעות הצבאית של נסיגה, הוא שנתן לה את משמעותה הרוחנית, ושהריטריט הראשון שלו לא היה בחירה, אלא נכפה עליו על ידי פציעה. מכאן התפתח במערב המושג "ריטריט" במובן הרוחני שלו.

ובמסורת היהודית יש מושג שקרוב אליו מאוד: התבודדות. רבי נחמן מברסלב הורה לחסידיו להקדיש בכל יום זמן להתבודדות: לצאת, אם אפשר, אל השדה או אל היער, ולדבר שם עם אלוהים, ובעצם גם עם עצמם, בשפה שלהם, על מה שבלב. לא פעם בשנה, ולא במקום רחוק, אלא בכל יום.

ויש גם קול אחר, מעניין לא פחות. ג'ורג' גורדייף, המורה הרוחני שפעל בתחילת המאה העשרים, טען שהדרך לעבודה פנימית אינה חייבת לעבור דרך פרישה מהעולם. לצד שלוש הדרכים המסורתיות, של הפקיר, הנזיר והיוגי, שכולן מחייבות לעזוב את החיים הרגילים, הוא הציע "דרך רביעית": עבודה פנימית בתוך החיים עצמם, בבית, בעבודה ובמשפחה. אצלו, הנסיגה החשובה ביותר היא רגע של "זכירה עצמית", של עצירה ותשומת לב לעצמנו, באמצע יום רגיל.

בכל המסורות האלה, הריטריט לא נועד לברוח מהחיים, אלא לחזור אליהם ממקום אחר. הוא דומה לנשימה: ההתכנסות פנימה איננה ההפך של הנשיפה החוצה, אלא מה שמאפשר אותה. מי שרק נושף, נחנק. מי שיודע גם לשאוף, יכול לחזור אל העולם עם אוויר חדש.

למה דווקא עכשיו

אם הרעיון כל כך עתיק, למה הוא הפך דווקא בשנים האחרונות לכל כך נפוץ? אני חושבת שיש לכך כמה סיבות.

הראשונה היא העומס. רבים מאיתנו חיים בזמינות מתמדת: טלפון שלא מפסיק לצלצל, הודעות, מיילים, עבודה שנכנסת הביתה, חדשות שאין מהן מנוחה. בישראל של השנים האחרונות, עם המלחמה והדריכות המתמשכת, הצורך לעצור, לנשום עמוק ולהניח לרגע לדריכות, הפך כמעט לצורך קיומי.

השנייה היא היחלשותה של תרבות המנוחה. פעם השבת, הקהילה, המשפחה המורחבת או הדת סיפקו לאנשים מקום וזמן קבועים לעצור. בארצות אחרות זו הייתה הסייסטה בספרד או מנוחת הצהריים באיטליה, ובישראל של פעם היה מקובל לסגור את החנויות בצהריים, בין שתיים לארבע, עם הלגיטימציה לחזור הביתה לנוח. המנוחה הייתה חלק מובן מאליו מהיום ומהתרבות. אברהם יהושע השל כתב על השבת כעל "ארמון בזמן", זמן שאינו נועד לאגור כוחות לימי העבודה, אלא שערכו בו עצמו. אבל משהו השתנה גם ברובד הערכים: המרוץ אחר הפרנסה ויוקר המחיה דחקו הצידה תרבות שבה המנוחה היא ערך, והפכו אותה כמעט למילה גסה. כשהמסגרות האלה נחלשו, נשאר צורך בלי מענה קבוע, והריטריט נכנס בדיוק לחלל הזה.

והשלישית, ואולי החשובה ביותר: הרשות. בבית קשה לנו לעצור. תמיד יש עוד כביסה, עוד מייל, עוד הודעת וואטסאפ, עוד מישהו שצריך אותנו. כשאנחנו נוסעים לריטריט, ובמיוחד כשאנחנו משלמים עליו, אנחנו מקבלים סוף סוף רשות. רשות לשתוק, לנוח, לא להיות זמינים, לעשות משהו רק בשבילנו. הנסיעה הרחוקה היא, במידה רבה, תעודת הכשר למה שאיננו מעיזים להעניק לעצמנו בבית.

למה צריך לנסוע רחוק

יש לכך גם הסבר פשוט: שינוי מקום עוזר. הבית מלא בתזכורות להרגלים שלנו. המטבח מזכיר לנו את מה שצריך לבשל, השולחן את מה שצריך לסיים, הספה את המסך. כשאנחנו במקום אחר, ההרגלים האלה מאבדים מכוחם, ופתאום יש מקום למשהו חדש. המדבר, היער או האשראם עושים חלק מהעבודה בשבילנו.

אבל יש בזה גם מלכודת. כשהריטריט קיים רק במקום רחוק, הוא נשאר שם. אנחנו חוזרים ממנו לאותם חיים, לאותם הרגלים, לאותו קצב ולאותה התנהלות, וגם לאותם ערכים של תרבות קפיטליסטית ולאותם אילוצים של יוקר המחיה, ותוך זמן קצר מרגישים כאילו לא היינו שם בכלל.

הפילוסוף ביונג־צ'ול האן מתאר את מה שהוא מכנה "חברת ההישגים": חברה שבה איש אינו צריך לנצל אותנו מבחוץ, כי אנחנו מנצלים את עצמנו מבפנים, בשם המימוש העצמי. בחברה כזו גם המנוחה עלולה להפוך לעוד כלי לשיפור הביצועים, ולפעמים הריטריט עצמו הופך לעוד יעד, עוד חוויה שצריך "לסמן", עוד תמונה לרשתות. הוא הופך מנסיגה פנימית לעוד הישג חיצוני.

כאן עולה השאלה שמעניינת אותי באמת: מה ההבדל בין נסיגה שהיא בריחה, לבין נסיגה שהיא חזרה? בריחה מרחיקה אותנו מעצמנו, גם אם היא נראית כמו מנוחה. חזרה מקרבת אותנו אל עצמנו, גם אם היא קורית באמצע יום רגיל, בתוך הבית. ויש גם שאלה בסיסית יותר: אם הניתוק, המנוחה וההתחדשות שהריטריט מביא איתו הם צורך כל כך גדול שלנו, מדוע איננו שואפים להפוך אותם לדרך חיים, ובמקום זאת חיים מחופשה לחופשה, מריטריט לריטריט?

אני חושבת שהתשובה איננה שאיננו זקוקים למנוחה, אלא שלרבים מאיתנו כמעט אין לה מקום: יוקר המחיה ו"מרוץ העכברים" שאנו חיים בו פשוט לא משאירים לה זמן. אז מה נשאר, חוץ מלחכות לחופשה הבאה באילת או בחו"ל?

גילוי קטן בתוך המילה

כשהתעמקתי במילה גיליתי משהו שריגש אותי. באנגלית, המילה treat פירושה לטפל, להתייחס, וגם לפנק, להעניק משהו טוב. ובמבט ראשון נדמה ש־re-treat הוא רק משחק מילים: לטפל בעצמי מחדש.

אבל זה לא רק משחק מילים. המילה treat באה מהלטינית tractare, לטפל, לנהל, להתייחס, שהיא בעצמה נגזרת מאותו פועל, trahere, למשוך. כלומר, לסגת ולטפל צומחות מאותו שורש. אולי השפה יודעת משהו שאנחנו שוכחים: שכדי לטפל בעצמנו, אנחנו צריכים קודם לסגת מעט, למשוך את עצמנו אחורה מהמרוץ. והנסיגה הזו איננה תבוסה. היא תנאי לטיפול.

לחזור אל המהות

במאמר קודם שלי, על ערך, דימוי וביטחון עצמי, נעזרתי בהבחנה של גורדייף בין "מהות" לבין "אישיות". המהות היא מה שנולדנו איתו: המזג, הרגישויות, מה שמרגש אותנו ומה שמכאיב לנו ועוד. האישיות היא מה שנבנה סביבה מבחוץ: החינוך, התפקידים, ההרגלים, כל מה שלמדנו להציג כדי להשתלב בחברה שבה גדלנו. האישיות איננה אויב, היא נתנה לנו כלים לחיות עם אחרים. אבל אצל רבים מאיתנו היא גדלה כל כך, עד שקשה לזכור מה היה שם לפניה.

אולי זה אחד הדברים העמוקים ביותר שריטריט אמיתי מאפשר. כשאנחנו מתרחקים לזמן מה מחיי היומיום, אנחנו מתרחקים לא רק מהעבודה ומהטלפון, אלא גם מהמראות: אף אחד שם לא מכיר אותנו כאמא, כמנהל, כבת או כמטפלת. כשהתפקידים נושרים לרגע, נפתח סדק קטן, ודרכו המהות יכולה לעלות אל פני השטח.

ייתכן שזה מה שקרה לאיגנטיוס ולויולה בימי ההחלמה הארוכים שלו. הוא שם לב לתופעה מעניינת: כשדמיין את חייו הקודמים, כאביר וכאיש חצר, הדבר שימח אותו באותו רגע, אבל אחר כך השאיר אותו ריק ועצוב. וכשדמיין חיים אחרים, בעקבות הקדושים, נשארה בו שמחה גם אחרי שהמחשבה חלפה. אפשר לומר שבתוך השבר הוא גילה מה מתוך חייו היה אישיות, שנבנתה כדי להתאים לעולם של אצילים וחיילים, ומה היה המהות.

וחשוב לומר: הריטריט איננו ניסיון להשיל את האישיות פעם אחת ולתמיד. אנחנו זקוקים לה. אפשר לחשוב עליה כמו על מדים: התפקידים, ההרגלים ודרכי ההתנהגות שבהם אנחנו מציגים את עצמנו לעולם, ושאומרים לסביבה מי אנחנו. המדים האלה עוזרים לנו לעבוד, לאהוב, לגדל ילדים ולחיות בחברה, וגם גורדייף טען שבלי אישיות, המהות לא יכולה להתפתח. אבל כמו בכל דבר, הסכנה היא בקצוות. מי שמזדהה לגמרי עם המדים, כמו איגנטיוס, שהיה כנראה כולו חייל ואציל, עלול לשכוח מה יש מתחתם. ומי שמנסה לחיות בלי מדים בכלל עלול לגלות שמשהו בו שביר מדי, חשוף מדי, ועלול להתפרק. אולי זה מה שהריטריט נותן לנו: רגע להוריד את המדים, להיזכר מי לובש אותם, ולחזור ולהתלבש, רק הפעם קצת יותר מתוך בחירה.

אבל, וכאן גורדייף שוב צודק, המטרה איננה להישאר מחוץ לחברה. הריטריט איננו בריחה מהאישיות, אלא הזדמנות להיזכר במה שמתחתיה, ולחזור אל החיים עם קשר עמוק יותר אל עצמנו. ואולי לכן מי שחוזר מריטריט אמיתי מתקשה לפעמים להסביר מה בדיוק קרה לנפשו ומהותו שם, מעבר לניתוק מחיי השגרה.

לצמוח גם פנימה

ראיתי לאחרונה סרטון קצר שהזכיר לי דבר שכולנו יודעים ובכל זאת שוכחים: עץ צומח תמיד לשני כיוונים בו זמנית. כוח אחד, הפוטוטרופיזם, מושך אותו כלפי מעלה, אל האור, ושם הוא מצמיח ענפים, עלים, פרחים ופירות, וזה מה שאנחנו רואים ומתפעלים ממנו. ובאותו זמן פועל בו כוח נוסף, הגרביטרופיזם, שמושך את שורשיו כלפי מטה, בכיוון כוח הכבידה, אל עומק האדמה, אל החושך. שני כוחות שנראים לכאורה מנוגדים, אבל כשמעמיקים בהם מגלים שהם משלימים זה את זה. ועוד לפני שהעץ מתחיל לצמוח למעלה, הזרע צריך קודם כול לצמוח למטה: לפלס לעצמו דרך בתוך האדמה, בלחץ ובהתנגדות, הרחק מהאור.

ומה שקורה שם, מתחת לפני הקרקע, עשיר הרבה יותר ממה שנדמה. השורשים לא רק מעמיקים ומעגנים את העץ מפני הרוחות. הם פוגשים עולם שלם של חיים בחשיכה: פטריות זעירות שחוטיהן נכרכים סביב השורשים, מעבירות לעץ מים ומינרלים ומקבלות ממנו סוכרים, ויוצרות רשת תת־קרקעית שמחברת עצים זה לזה. חוקרת היערות סוזן סימרד הראתה שדרך רשתות כאלה עשויים לעבור חומרי מזון ואותות בין עצים. חלק מהממצאים עדיין שנויים במחלוקת, אבל התמונה הכללית ברורה: העץ אינו ניזון לבדו. הוא נשען על רשת שלמה, סמויה מהעין, שהמשכיותו תלויה בה לא פחות מאשר בזרעים שהוא מפזר לכל עבר.

גם אנחנו צומחים כך. רוב הזמן אנחנו עסוקים בצמיחה כלפי מעלה, הגלויה: עבודה, הישגים, עשייה, כל מה שאפשר להראות. אבל יש לנו גם צמיחה כלפי מטה, שקטה וחשוכה, שאיש אינו רואה ואיננו מקבלים עליה מחמאות: שנת הלילה, מנוחת הצהריים, השבת, רגע של שקט, הליכה לבד, ריטריט. אלה הרגעים שבהם אנחנו נראים כמי ש"לא עושים כלום", ובעצם הם הרגעים שבהם אנחנו מעמיקים שורשים ומזינים את הנשמה. ומה שמזין אותנו בחושך איננו רק השקט שלנו לבד, אלא גם הרשת הסמויה: הקשרים, הקהילה, השבת המשותפת, שיחה עם חבר טוב, המפגש עם המהות האותנטית שלנו.

לשורשים יש עוד תפקיד, ואולי הוא החשוב מכולם: הם מקרקעים. בלי שורשים אנחנו כמו עלה נידף ברוח, נסחפים אחרי כל דרישה, כל הודעה וכל ציפייה. וכאן המילה ריטריט חוזרת אל מקורה הצבאי: מי שחי כל הזמן בקרב, במצב של הישרדות, צריך לפעמים לסגת. לא כדי להיכנע, אלא כדי להתקרקע מחדש, לאסוף כוחות ולחזור עם רגליים יציבות יותר על הקרקע.

מכאן הרעיון שאני רוצה להציע במאמר הזה: ריטריט יומי. לא נסיעה רחוקה פעם בשנה, אלא זמן קבוע, גם אם קצר, שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו לצמוח גם פנימה, כמו השורשים.

"מגיע לי", במובן האוהב

כשאני מדברת עם אנשים על ריטריט יומי כזה, אני שומעת לא פעם התנגדות שקטה: "זה לא אנוכי?", "יש לי ילדים, עבודה, הורים מבוגרים", "מי אני שאעצור כשכולם צריכים אותי?". מאחורי ההתנגדות הזו מסתתר פחד להיות נרקיסיסטים, להיות מאלה שרק "מגיע להם".

אבל יש "מגיע לי" אחר. החוקרת כריסטין נף, שחקרה חמלה עצמית, מבחינה בינה לבין פינוק עצמי ורחמים עצמיים. פינוק עצמי מחפש תענוג מיידי, לעיתים על חשבון מה שבאמת טוב לנו. רחמים עצמיים מכנסים אותנו בתוך הכאב שלנו ומנתקים אותנו מאחרים. חמלה עצמית היא משהו אחר: היחס שהיינו נותנים לחבר טוב שעובר תקופה קשה, מופנה גם אלינו. לא "אני מעל כולם", אלא "גם אני בן אדם, וגם אני צריך טיפול".

ה"מגיע לי" הזה איננו נרקיסיסטי. הוא אוהב. והוא גם לא בא על חשבון האחרים: מי שמטפל בעצמו מגיע אל האחרים פחות מרוקן, פחות כועס, יותר נוכח. דונלד ויניקוט כתב על "היכולת להיות לבד" כאחד מסימני הבשלות הרגשית: לא בדידות ולא ניתוק, אלא היכולת להיות עם עצמנו בשקט, בלי להזדקק כל הזמן לגירוי, לעשייה או למבט של אחרים. הריטריט היומי הוא בדיוק התרגול של היכולת הזו.

ריטריט של כל יום

אז מה היה קורה אילו, כמו שרבי נחמן הציע, היינו יוצאים לריטריט קטן בכל יום?

לא צריך מדבר, יער ביוון או אשראם. ריטריט יומי יכול להיות רבע שעה של הליכה בלי טלפון, ישיבה במרפסת עם כוס קפה בלי לעשות שום דבר אחר, כמה דקות של שקט לפני שנכנסים הביתה בסוף היום, או רגע של כתיבה במחברת. מה שהופך אותו לריטריט הוא לא המקום ולא משך הזמן, אלא היחס: הנכונות לסגת לרגע מהמרוץ, ולפגוש את עצמנו בסקרנות במקום בביקורת, ובחמלה במקום בדרישה.

ויש מלכודת נוספת, יומיומית לגמרי. רבים מאיתנו בטוחים שהם נחים כשהם גוללים בטלפון בסוף יום ארוך. הגלילה הפכה להרגל הרגיעה של ימינו. אבל היא איננה נסיגה פנימה, אלא עוד זרם של גירויים מבחוץ: אנחנו עדיין עסוקים, עדיין מגיבים, עדיין משווים, ולא פעם גם מכורים. הגוף אולי שוכב על הספה, אבל הראש ממשיך לרוץ. ריטריט, גם הקטן ביותר, מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקים לספוג את מה שמגיע מבחוץ, ומתחילים להקשיב למה שקורה בפנים, ולצמוח, לרגע, גם כלפי מטה.

הסקרנות חשובה כאן במיוחד. ריטריט איננו עוד משימה לשיפור עצמי. הוא הזמנה לשאול, בלי לחפש מיד תשובה: מה שלומי היום? מה אני מרגישה? מה אני צריכה? לפעמים התשובה תהיה מנוחה, לפעמים בכי, לפעמים צחוק, ולפעמים פשוט שקט.

אני עצמי עוד לא הייתי בריטריט. אבל אני משתדלת לקיים בכל יום כמה טקסים קטנים, שמחזירים אותי לדברים החשובים באמת של מהותי. אחד מהם הוא ברכות השחר שאיני מוותרת עליהן, עם התוספות היומיות שלי; הן נפתחות בהודיה על הנשמה שחוזרת אלינו בכל בוקר, מברכת את מי ש"רוקע הארץ על המים", כלומר על האדמה היציבה שתחת רגלינו, ואת מי ש"זוקף כפופים". שורשים ואור, כבר בדקות הראשונות של היום. אולי זה הריטריט הקטן ביותר שאני מכירה.

ביונג־צ'ול האן, שכבר הוזכר כאן, כתב ספר שלם על היעלמותם של הטקסים מחיינו. בניסוח חופשי, הוא טוען שהטקסים הם לזמן מה שהבית הוא למרחב: הם הופכים אותו למקום שאפשר לשכון בו. אולי לכן ריטריט קטן של כל בוקר מרגיש לפעמים כמו חזרה הביתה.

ואולי זה מה שהריטריטים הרחוקים מנסים ללמד אותנו מלכתחילה: לא לברוח מהחיים, אלא ללמוד לחזור אל עצמנו גם בתוכם. כמו העץ, שאינו בוחר בין האור לבין האדמה, גם אנחנו לא צריכים לבחור בין העשייה לבין המנוחה, בין הצמיחה כלפי מעלה לבין השורשים. אנחנו צריכים את שניהם, בכל יום. ואולי זה כל סוד הריטריט: לזכור שהכבידה איננה האויבת של האור, אלא מה שמאפשר לנו לעמוד יציבים, ולפנות אליו.

ובפעם הבאה שמישהו יספר לך שהוא נוסע לריטריט, אולי כדאי לשאול גם את עצמך: מתי בפעם האחרונה עשיתי לעצמי ריטריט קטן, כאן, היום?

** השאלה מה מתוכנו הוא מהות ומה הוא אישיות ממשיכה להעסיק אותי, ואני מקווה לחזור אליה במאמרים הבאים מכמה כיוונים: המדים והמסכות שאנחנו עוטים על עצמנו, ה"אני"ים הרבים שבתוכנו, מקומם של הטקסים בחיינו, התשובה כחזרה אל העצמי, וערכם של השקט והשעמום בעולם שאינו עוצר לרגע.

למי שרוצה להעמיק:

ביונג־צ'ול האן (נולד ב־1959). פילוסוף והוגה תרבות ממוצא דרום קוריאני, שחי ופועל בגרמניה. הוא נולד בסיאול, למד שם בתחילה מטלורגיה, ובשנות השמונים עבר לגרמניה ולמד פילוסופיה, ספרות גרמנית ותיאולוגיה. את הדוקטורט כתב על הפילוסוף מרטין היידגר, ובהמשך לימד באוניברסיטאות בשווייץ ובגרמניה. האן כותב ספרים קצרים וחדים על החברה המערבית בת זמננו: על השחיקה, על אובדן השקט, ועל האופן שבו הפכנו למנצלים של עצמנו בשם ההצלחה והמימוש העצמי. ספריו נקראים כמעט כמו מסות, ומתאימים גם למי שאינו בא מעולם הפילוסופיה. כדאי להתחיל ב"חברת העייפות", שנקרא באנגלית The Burnout Society, וב"היעלמות הטקסים", שנקרא באנגלית The Disappearance of Rituals, ועוסק בתפקידם של הטקסים כעוגן בזמן. מי שירצה להמשיך ימצא ב"חיי ההתבוננות", שנקרא בשמו הלטיני Vita Contemplativa, הגנה יפה על ערכם של השקט ושל אי־העשייה.

איגנטיוס מלויולה (1491–1556). אציל באסקי מצפון ספרד, שבצעירותו היה חייל ואיש חצר. ב־1521, במצור על העיר פמפלונה, פגע כדור תותח ברגליו. בחודשי ההחלמה הארוכים בטירת משפחתו, כשלא היה לו מה לקרוא מלבד ספרים על חיי ישו והקדושים, עבר תפנית עמוקה. הוא שם לב שחלומות על חיי אבירות משמחים אותו לרגע ומשאירים אותו ריק, ואילו מחשבות על חיים אחרים משאירות בו שמחה שקטה וממושכת. מההתבוננות הזו צמחה שיטה שלמה של הקשבה לתנועות הפנימיות של הנפש. אחרי ההחלמה פרש לתקופה של התבודדות ותפילה, ומתוכה כתב את "התרגילים הרוחניים", המקור לריטריט במובנו המערבי. בהמשך ייסד את מסדר הישועים, שנודע בעיקר בזכות פעילותו בחינוך. גם מי שהעולם הנוצרי רחוק ממנו יכול למצוא בסיפור חייו עדות מרגשת לכך ששבר עשוי להיות פתח לשינוי מהותי.

ג'ורג' גורדייף (1866 בערך–1949). מורה רוחני, הוגה ומלחין, שנולד בארמניה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. לפי סיפורו, נדד בצעירותו שנים רבות במרכז אסיה ובמזרח התיכון בחיפוש אחר ידע רוחני עתיק, ואת מסעותיו תיאר בספר "פגישות עם אנשים יוצאי דופן". ב־1922 הקים בצרפת את "המכון להתפתחות ההרמונית של האדם". הוא טען שרוב בני האדם חיים כמו "ישנים", באופן מכני, ושאין בהם "אני" אחד אלא "אני"ים רבים שמתחלפים זה בזה. הוא הבחין בין המהות, מה שנולדנו איתו, לבין האישיות, מה שנבנה סביבה מבחוץ, והציע את "הדרך הרביעית": עבודה פנימית בתוך החיים הרגילים, ולא בפרישה מהם. גורדייף היה דמות כריזמטית ושנויה במחלוקת, ורעיונותיו הופצו בעיקר דרך תלמידיו. הדרך הנגישה ביותר להכיר אותם היא ספרו של תלמידו פ. ד. אוספנסקי, "בחיפוש אחר המופלא", שנקרא באנגלית In Search of the Miraculous.

אברהם יהושע השל (1907–1972). הוגה ורב יליד ורשה, נצר לשושלת חסידית, שהיגר לארצות הברית ולימד בבית המדרש לרבנים בניו יורק. נודע גם בפעילותו לזכויות האזרח, לצד מרטין לותר קינג. ספרו הקצר "השבת", שנקרא באנגלית The Sabbath, מתאר את השבת כ"ארמון בזמן", ומתאים לכל מי שמחפש דרך לחשוב מחדש על מנוחה.

רבי נחמן מברסלב (1772–1810). נינו של הבעל שם טוב ומייסד חסידות ברסלב. בין תורותיו המרכזיות, ההתבודדות: שיחה אישית ויומיומית עם אלוהים ועם עצמנו, אם אפשר בטבע. הדברים מופיעים בליקוטי מוהר"ן, חלק ב', תורה כ"ה.

כריסטין נף. פסיכולוגית וחוקרת אמריקאית, מחלוצות המחקר על חמלה עצמית, ושותפה לפיתוח תוכנית "חמלה עצמית במודעות". ספרה, שנקרא באנגלית Self-Compassion, מסביר בשפה פשוטה את ההבדל בין חמלה עצמית לבין פינוק עצמי ורחמים עצמיים.

דונלד ויניקוט (1896–1971). רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי, מהדמויות המשפיעות ביותר בפסיכולוגיה ההתפתחותית, שטבע מושגים כמו "אם טובה דיה" ו"עצמי אמיתי ועצמי כוזב". במאמרו "היכולת להיות לבד", משנת 1958, הוא מתאר את היכולת להיות עם עצמנו בשקט כסימן לבשלות רגשית.

סוזן סימרד. חוקרת יערות קנדית, שחקרה את הרשתות התת־קרקעיות המחברות בין עצים. ספרה, שנקרא באנגלית Finding the Mother Tree, מספר את סיפור המחקר שלה, ונקרא כמעט כמו ספר מסע.