"ריקוד הכעס" - ד"ר הארייט לרנר

כשהרגש שכולנו חווים הופך לשפה של קשר

יש נושאים שכולנו נוגעים בהם יום־יום, אך כמעט לא מדברים עליהם בגלוי. לא ברשתות החברתיות, לא סביב שולחן משפחתי, ולעיתים אפילו לא בתוך חדר הטיפול. אחד מהם הוא רגש הכעס. לא הזעם הדרמטי, אלא הכעס היומיומי: ההערה שנאמרה בטון מזלזל, חוסר ההתחשבות החוזר, התחושה שאני נותנת יותר ממה שאני מקבלת, או שאני שוב לא נראית באמת. רבים ממהרים לומר: “אני לא כועס, אני רק מתעצבן לפעמים”. אחרות יאמרו: “אני לא כועסת, אני פשוט נפגעת”. אך בפועל, הכעס נוכח כמעט בכל מערכת יחסים קרובה, באופן גלוי או סמוי, ומנהל חלק גדול מן התנועה בינינו לבין אחרים.

אחת הסיבות לכך היא שמעולם לא למדנו שפה רגשית עשירה. רובנו גדלנו עם אוצר מילים מצומצם לתיאור החוויה הפנימית: טוב, רע, בסדר, מעצבן, כואב. כאשר אין מילים מדויקות לתסכול, לאכזבה, לעלבון, לחוסר אונים או לתחושת חוסר צדק, הכעס הופך לברירת המחדל. הוא נעשה למעין מעטפת אחת שמכסה מגוון רחב של רגשות אחרים. וכאשר רגש אינו מקבל שם מדויק, קשה להתבונן בו, להבין אותו או לתקשר אותו לאחר. כך הכעס נעשה גם חוויה פנימית מציפה וגם אמצעי תקשורת לא יעיל, אך זמין.

במונחים של ד"ר הארייט לרנר, זהו רגע שבו הכעס מפסיק לרקוד במעגלים והופך למסר מדויק וברור. וכאן מתבררת נקודה חשובה במיוחד: רבים מאיתנו לא כועסים “יותר מדי”. אלא כועסים מאוחר מדי, אחרי שנים של ריצוי, ויתור, שתיקה והקטנת צרכים. הכעס, אם כן, אינו אויב הקשר. הוא לעיתים האיתות הראשון לכך שיש סוף־סוף מישהו בפנים שמבקש להישמע.

מכאן נכנסת תרומתה יוצאת הדופן של לרנר, בספרה ריקוד הכעס שראה אור בשנות השמונים. בתקופה שבה השיח הפסיכולוגי נטה לראות כעס כבעיה של שליטה בדחפים, תוקפנות או חוסר ויסות פנימי, לרנר הזיזה את המבט מן ה"פנים" אל ה"בין". היא הציעה לראות כעס לא בהכרח כתכונה אישיותית אלא פעמים רבות כתוצר של מערכת יחסים. לפני כן נשאלה בעיקר השאלה: “למה אני כועס כל כך?” לרנר הציעה שאלה אחרת: “באיזה ריקוד אני נמצא עם האחר?”. זו הייתה תפנית מערכתית עמוקה, עוד לפני שמושגים כמו ויסות הדדי, התקשרות דיאדית או דינמיקה מעגלית נעשו שגורים.

מכאן נולדה המטאפורה של “ריקוד הכעס”. לרנר תיארה כיצד שני צדדים בקשר נכנסים לרצף תגובות החוזר על עצמו: אחד מתקרב, השני מתרחק; אחד דורש, השני מתגונן; אחד מתפרץ, השני נסגר; אחד מרצה, השני מתעלם. הכעס, במובן הזה, אינו אירוע חד פעמי אלא כוריאוגרפיה קבועה. וכמו בכל ריקוד, שני הצדדים משתתפים בו, גם אם רק אחד “נראה ככועס”. החידוש כאן היה משמעותי במיוחד עבור נשים, שבאותן שנים נטו להפנים את ההנחה שאם יש קושי בקשר, כנראה שמשהו “לא בסדר בי”. לרנר אמרה: לא. זו תנועה משותפת. ואת יכולה לשנות את הריקוד גם אם הצד השני אינו משתנה מיד.

חידוש נוסף של לרנר היה ההבחנה בין כעס רגעי לבין כעס כרוני כעמדה זהותית. היא תיארה נשים החיות שנים בתחושת מרירות סמויה, תרעומת שקטה, תחושת “אני נותנת יותר מדי ולא מקבלת”. זהו כעס שאינו מתפרץ, אלא הופך לאקלים רגשי קבוע בבית. התובנה שלה הייתה שכעס כזה שוחק קשרים הרבה יותר מהתפרצות חד־פעמית, דווקא משום שאינו מדובר ואינו מוצהר. הוא הופך לרקע קבוע של יחסים, טמפרטורה רגשית שמכתיבה מרחק, זהירות ואי־חופש.

לרנר גם חיברה בין כעס לבין זהות עצמית. היא טענה שכאשר אדם אינו מחובר לצרכיו, לערכיו, לרצונותיו ולגבולותיו, הכעס הופך להיות הדרך היחידה של העצמי “להרגיש קיים”. לפעמים הכעס אינו תגובה למה שקורה עכשיו, אלא מאמץ נואש של העצמי לומר: אני כאן. אני קיימת. תראו אותי. זו תובנה שהקדימה בהרבה מובנים את השיח המאוחר יותר על עצמי אותנטי, חלקים פנימיים ומובחנות.

חידוש רדיקלי נוסף לשעתו היה סירובה של לרנר למסגר כעס כרגש “שלילי”. היא טענה שכעס הוא רגש מוסרי. הוא מאותת שמשהו נחווה כלא הוגן, כחציית גבול, כפגיעה בערך עמוק. הבעיה איננה הכעס עצמו, אלא הדרכים שנלמדו לבטא או להימנע ממנו. עמדה זו פתחה פתח לראות בכעס לא רק בעיה קלינית, אלא גם משאב של שינוי אישי, זוגי ואף חברתי.

ואולי הנקודה העמוקה ביותר: לרנר חיברה בין כעס לבין אומץ. היא הראתה שהמעבר מכעס מתפרץ או מודחק, לכעס מדויק, ברור, גבולי, דורש יכולת לשאת את האפשרות שהאחר יתאכזב, יכעס בחזרה, או לא יאהב את הגבול החדש. כלומר, הצבת גבול איננה רק טכניקה תקשורתית. היא מבחן של זהות נפרדת בתוך קשר. כאן כבר נפתח הגשר הישיר לחשיבה של מוריי בואן על מובחנות ולימים גם לעבודתו של דיוויד סנארש, אך לכך נתייחס בהמשך.

בשלב הזה עולה שאלה עמוקה יותר: מה קורה כשאיננו יודעים לומר “לא”? להציב גבול לאחר בלי להרגיש אשמה, אנוכיות או פחד מדחייה. כאשר אין שפה פנימית ברורה ל"לא", אין גבול ברור. וכשאין גבול, האנרגיה הנפשית מתועלת לעיתים קרובות לכעס. לפעמים להתפרצות, לפעמים לשתיקה רועמת, לפעמים לדיכאון, לעייפות כרונית או לתסמינים גופניים. במילים אחרות: הכעס אינו הבעיה. הוא סימן.

השיר של ברברה באסט, שבו דמותה של אנג’לה לומדת לראשונה לומר “לא” רק לאחר משבר קיומי עמוק, ממחיש זאת היטב. (Angela’s Word (by Barbara K. Bassett) | Counselling Matters).  הוא מצייר תהליך שבו אישה שגדלה להיות “ילדה טובה”, מרצה, מצייתת ונעימה, מגלה שללא היכולת להציב גבול, היא מאבדת את עצמה. רק כאשר ה“לא” מקבל מקום, הזהות מתארגנת, הגבולות מתבהרים, והקשר לאחרים נעשה חופשי יותר ולא כפוי. במונחים של מוריי בואן, זהו רגע של עלייה במובחנות.

במאמר זה בחרתי להתמקד בעיקר בנקודה אחת מתוך עולמה הרחב של לרנר: “ריקוד הכעס” בתוך מערכות יחסים. לא משום ששאר תובנותיה פחות חשובות, אלא משום ששם מתבהרת אולי התופעה הנפוצה ביותר בקליניקה ובחיי היומיום: אנשים שאוהבים זה את זה, זקוקים זה לזה, אך מוצאים עצמם שוב ושוב באותו ריקוד כואב, שבו הכעס נעשה שפת הקשר, במקום שפה של גבולות, בקשה, קירבה והכרה.

אם הכעס אינו הבעיה אלא הסימן, מתבקשת השאלה: האם כל כעס הוא אותו כעס? האם יש הבדל בין כעס שמקדם שינוי לבין כעס שמחריב קשר? כאן נכנסת עבודתו של תמיר אשמן, עובד סוציאלי בעל נסיון עשיר בפיתוח מודלים לניהול כעסים והפחתת התקפי זעם בחיי היום יום, שהצליח בשנים האחרונות להכניס לשיח הישראלי הבחנה חשובה, פשוטה להבנה אך עמוקה בהשלכותיה: ההבחנה בין כעס לבין זעם.

אשמן מתאר כעס כתגובה טבעית של מערכת העצבים לאיום, לחציית גבול או לתחושת חוסר צדק. כעס, במובן הזה, הוא רגש תקין, אדפטיבי ואף הכרחי. הוא נושא מידע. הוא מאותת שמשהו אינו תואם את הצרכים, הערכים או הגבולות של האדם. כעס יכול להיות שקט, מדויק, מכוון. הוא יכול לאפשר לומר: “זה לא מתאים לי”, “כאן עברת גבול”, “אני זקוק למשהו אחר”. במצב כזה, הכעס משרת חיים, קשר וצמיחה.

לעומת זאת, זעם הוא מצב אחר לגמרי. זעם הוא קריסה של היכולת לווסת. הוא אינו רק “יותר כעס”, אלא מצב שבו מערכת העצבים מוצפת, קליפת המוח הקדמית, זו שאחראית על שיקול דעת, עיכוב תגובה וראיית האחר יוצאת זמנית מתפקוד, והתגובה הופכת אימפולסיבית, חדה, לעיתים תוקפנית ולעיתים הרסנית. בזעם אין בחירה. יש הצפה. ובמקום מסר מדויק, יש פיצוץ.

ההבחנה הזו חשובה במיוחד משום שהיא משנה את מוקד העבודה. אם הבעיה היא “כעס”, הפתרון יהיה ללמוד “לא לכעוס”. אך אם הבעיה היא זעם, כלומר הצפה וויסות לקוי, העבודה היא לבנות יכולת לשאת עוררות רגשית מבלי לאבד שליטה. לא לדכא את הכעס, אלא לאפשר לו להישאר בטווח שניתן לחשוב, להרגיש ולדבר בתוכו.

כאן מתחבר אשמן באופן טבעי לרעיונות שפגשנו אצל לרנר. כאשר אדם לא למד להציב גבולות מוקדם, לא פיתח שפה רגשית עשירה, או חי בתוך מערכות יחסים שבהן קולו לא נשמע, הכעס נצבר זמן רב מתחת לפני השטח. ואז, כשהוא כבר יוצא, הוא יוצא כזעם. לא כמשפט אחד ברור, אלא כהתפרצות, כהאשמה גורפת, כנתק, כשתיקה מענישה או כפיצוץ. הזעם, אם כן, הוא לעיתים תוצר של שנים של כעס שלא קיבל מקום מדויק.

אשמן גם מדגיש שהיכולת להישאר בתוך כעס מבלי לגלוש לזעם תלויה בגוף לא פחות מאשר בנפש. נשימה, טונוס שרירי, קצב דיבור, יכולת לעצור לשנייה אחת לפני תגובה, כל אלה אינם טכניקות שטחיות, אלא האופן שבו מערכת העצבים לומדת מחדש: מותר להרגיש עוצמה, מבלי לאבד את עצמי או את הקשר.

אבל כאן אנו מגיעים לשכבה העמוקה יותר: מדוע עבור חלק מהאנשים, הישארות בתוך עוררות רגשית היא אפשרית יחסית, ועבור אחרים היא כמעט בלתי נסבלת? מדוע עבור חלק, הצבת גבול אינה מאיימת על הקשר, ואילו עבור אחרים היא נחווית כסכנת נטישה? כאן נפתחת הדלת למושג המובחנות.

מוריי בואן, מאבות החשיבה המערכתית, תיאר מובחנות כיכולת של אדם להישאר מחובר לעצמו בתוך קשר. אדם מובחן יודע להרגיש רגש עז, אך מבלי להיבלע בו. יודע להיות בקשר מבלי לאבד את גבולותיו. יודע לומר “לא” מבלי לחוות שהוא הורס את הקשר. במילים אחרות: מובחנות היא היכולת לשאת מתח בין קרבה לנפרדות.

כאשר רמת המובחנות בקשר נמוכה, כל שינוי במרחק בקשר נחווה כאיום קיומי. "אם אני אומר “לא”, יפסיקו לאהוב אותי". "אם אני מבטא כעס, יאבד הקשר". "אם האחר מתרחק, אני מתפרק". במצב כזה, הכעס אינו רק תגובה לאירוע עכשווי; הוא ביטוי של חרדה עמוקה סביב הקשר עצמו. ואז אנו חוזרים לריקוד של לרנר: אחד דורש קרבה, השני בורח; אחד כועס, השני נסגר; ושניהם שבויים בתנועה שאין בה חופש.

דייוויד סנארש, שהמשיך ופיתח את רעיונותיו של בואן לתוך עולם האינטימיות והזוגיות, חידד עוד יותר את הנקודה הזו. לשיטתו, תשוקה, קרבה רגשית והיכולת לנהל קונפליקט בריא, כולן נשענות על אותה יכולת בסיסית: להישאר אני, בנוכחות האחר: בן/בת הזוג. כאשר מובחנות מתפתחת, הכעס כבר אינו מסכן את הקשר. הוא נעשה שיחה. משא ומתן. גילוי. לא מלחמה או סכנת נטישה.

וכך נסגר המעגל: לרנר הראתה שכעס הוא ריקוד בתוך מערכת יחסים. אשמן הראה שהשאלה אינה אם נכעס, אלא האם נישאר בכעס או ניפול לזעם. בואן וסנארש מראים שהיכולת הזו תלויה ברמת המובחנות: ביכולת להחזיק גם את עצמי וגם את האחר בתוך אותו מרחב רגשי.

במילים פשוטות: הכעס הופך הרסני כאשר אני מרגיש שאין לי מקום בקשר. הוא הופך בונה כאשר יש לי מקום וגם לאחר יש מקום.

אם כן, השאלה אינה האם נכעס. השאלה היא כיצד נלמד לכעוס אחרת. כיצד הופכים כעס ממנגנון הישרדותי, אוטומטי ומציף, לשפה מדויקת, חיה ומחוברת? כיצד יוצאים מריקוד הכעס החוזר על עצמו, ונכנסים לדיאלוג שבו שני הצדדים יכולים להישאר נוכחים?

השלב הראשון הוא פיתוח שפה רגשית. רובנו גדלנו עם אוצר מילים רגשי מצומצם מאוד. שמחה, עצב, פחד, כעס, ולעיתים אפילו פחות מזה. בתוך מציאות כזו, רגשות מורכבים כמו אכזבה, חוסר אונים, יאוש, תסכול, בדידות, פגיעה, חוסר ערך, כמיהה, געגוע או חרדה קיומית, מתנקזים כולם לאותה מילה כללית אחת: כעס. לא משום שאנו “אנשים כועסים”, אלא משום שאין לנו מילים אחרות.

כשהשפה מתרחבת, מתרחב גם המרחב הפנימי. אדם שמסוגל לומר “נפגעתי”, “אני מרגיש שקוף”, “אני פוחד שלא תישארי”, “אני מותש מלהחזיק הכול לבד”, אינו זקוק עוד לזעם כדי שיראו אותו. הכעס אינו נעלם, אך הוא מתעדן. הוא נעשה מסר, לא פיצוץ. תנועה, לא התקפה.

השלב השני הוא למידה של השהייה. אשמן מדבר על הרגע הקטן הזה, השנייה אחת שבין גירוי לתגובה. הרגע שבו הגוף מרגיש הצפה, הלב מאיץ, השרירים מתכווצים, הראש מתמלא מחשבות, ושם, במקום להגיב מיד, נוצר מרווח. נשימה אחת. השהייה קלה. מבט פנימה: מה בעצם קורה בי עכשיו? זה אינו “תרגיל הרגעה”. זהו אימון של מערכת העצבים ללמוד שהיא יכולה לשאת עוררות מבלי לאבד שליטה. זו אבן יסוד ביכולת לכעוס מבלי ליפול לזעם.

השלב השלישי הוא למידה של גבול. כאן חוזר השיר של אנג’לה, לא כסיפור דרמטי אלא כתזכורת פשוטה: מי שאינו יודע לומר “לא”, ימצא עצמו כועס על כך שאחרים אינם רואים את גבולותיו. הגבול אינו מעשה תוקפני; הוא הצהרה שקטה של קיום. “כאן אני נגמר, וכאן אתה מתחיל”. ללא גבולות, כל קשר הופך שדה חדירה. ואז הכעס אינו בחירה, הוא מנגנון הגנה.

וכאן מתבררת נקודה עדינה וחשובה: אנשים רבים חוששים להציב גבול לא משום שאינם יודעים כיצד, אלא משום שבפנים הם חווים שגבול מסכן קשר (לעיתים כהנחת יסוד לא תמיד מודעת). "אם אומר “לא”, תכעסי". "אם אעמוד על הצורך שלי, תעזבי". "אם אתעקש, לא יאהבו אותי". במצב כזה, הכעס נלכד במלכודת: אי אפשר לבטא אותו, אך אי אפשר גם להמשיך לשתוק. ואז הוא מצטבר, מתעבה, ולבסוף יוצא כזעם, שתיקה עונשית, ביקורת צורבת או ניתוק רגשי.

זה בדיוק המקום שבו מושג המובחנות אינו רעיון תיאורטי, אלא מיומנות חיים. אדם מובחן מסוגל לשאת את העובדה שהאחר עלול להתאכזב ממנו, מבלי לקרוס. הוא מסוגל להרגיש אשמה רגעית, אך מבלי לוותר על עצמו. הוא מסוגל להיות בקשר, אך מבלי להתמזג. במצב כזה, כעס כבר אינו מסכן קשר. הוא נעשה חלק טבעי משיחה בין שני אנשים שלמים.

כאשר רמת המובחנות נמוכה, הכעס נחווה כאיום קיומי. כאשר רמת המובחנות עולה, הכעס נחווה כאינפורמציה. משהו שניתן להקשיב לו, לדייק אותו, ולהגיב אליו, לא מתוכו.

וכאן חוזרת התובנה של לרנר במלוא עוצמתה: ריקוד הכעס אינו גזירת גורל. הוא דפוס נלמד. ואם הוא נלמד, ניתן גם ללמוד ריקוד אחר. ריקוד שבו יש מקום לשני קולות. שבו הכעס אינו מושתק, אך גם אינו משתלט. שבו הגבול אינו חומה, אלא קו ברור על הרצפה: כאן אני עומד, וכאן אתה.

בסופו של דבר, כעס בריא אינו שאלה של “שליטה בכעס”. הוא שאלה של זהות, שפה וקשר. מי אני בתוך הקשר הזה? האם יש לי קול? האם מותר לי להיות שונה? האם אני יכול לשאת מתח מבלי לאבד אהבה? כל אלה שאלות של מובחנות, לא רק של רגש.

ומכאן אפשר לומר את הדבר אולי החשוב ביותר: אנשים אינם זקוקים ללמוד איך לא לכעוס. הם זקוקים ללמוד איך להישאר נוכחים כשהם כועסים. להישאר בגוף. להישאר בקשר. להישאר עם עצמם. בלי לברוח. בלי לתקוף. בלי להיעלם.

זהו המעבר מכעס ככוח הרס, לכעס ככוח חיים.

בסופו של דבר, כעס אינו הבעיה. הוא הסימן. סימן לכך שמשהו בי מבקש מקום. שמשהו בקשר מרגיש חצוי. שמשהו בגבול נחצה. כאשר הכעס מופיע שוב ושוב באותו האופן, באותן סיטואציות ומול אותם אנשים, אין זו עדות לכך ש“אני אדם כועס”, אלא לכך שנוצר ריקוד קבוע שדורש תשומת לב. לא כדי להאשים, אלא כדי להבין. להבין מה בי לא קיבל קול, מה בי למד לוותר מהר מדי, ומה בי נאלץ לצעוק כי לא הייתה לו שפה אחרת.

כאן נמצא אולי החופש האמיתי: לא להפסיק לכעוס, אלא ללמוד להישאר נוכחים בתוך הכעס. לזהות מה באמת כואב מתחתיו. להעז לומר “לא” בלי לאבד את הקשר. להעז לומר “כן” בלי לאבד את עצמנו. לא לברוח מהסערה, אך גם לא להטביע בה את מי שמולנו. זהו המעבר מכעס כתגובה אוטומטית לכעס כמידע. ממעגל שחוזר על עצמו, לבחירה חדשה בתוך הקשר.

ויקטור פרנקל ניסח זאת במשפט שמזקק את כל מה שהמאמר הזה מבקש לומר:

“בין הגירוי לתגובה קיים מרווח. במרווח הזה טמונה החירות שלנו והכוח לבחור את תגובתנו. בתגובה שלנו טמונים הצמיחה והחירות שלנו.”(Viktor Frankl)

כל העבודה שתיארנו כאן: הרחבת השפה הרגשית, היכולת לומר “לא”, הצבת גבולות, השהייה לפני תגובה, פיתוח מובחנות, אינה אלא הרחבת המרווח הזה. המקום שבו כבר איננו מופעלים אוטומטית על ידי הכעס, אלא יכולים להקשיב לו, להבין אותו, ולהחליט מה נעשה איתו.

ואולי זו ההזמנה לשינוי שאני מניחה עבורך כאן: בפעם הבאה שהכעס עולה, במקום לשאול “איך אני נפטר ממנו?” נסו לשאול: מה בי מבקש להישמע עכשיו? איזה גבול מבקש להיווצר? איזה צורך לא קיבל עדיין מילים?

לפעמים, בדיוק שם מתחיל שינוי.