כשתברך השנה את חבריך בשנה טובה

בס"ד השבוע האחרון לשנת תשע"ו טס במהירות הבזק, כאילו מישהו החליט שזהו, השנה הזו כבר צריכה להסתיים והוא דוחף אותה במלוא הכח קדימה בציר הזמן, דווקא בעת בה אתה רוצה עוד שנייה לעצור את הזמן, להתבונן פנימה, לבדוק מה היה, לבקש סליחה, לפגוש את המלך בשדה קרוב כל כך אליך, לשוח עימו בנחת ובשקט, לבקש על נפשך, לבחון מה היית רוצה לשנות ולבקש מאבא שייתן לך צ'אנס נוסף, ועוד פעם לבקש סליחה, כי אתה יודע שלא תמיד קיימת את ההבטחות שהבטחת באלול שעבר, ולא תמיד עצרת בלשונך, ולא תמיד היית רב-חסד כמו שרצית להיות, ולא תמיד דנת את האחר לכף זכות וכעסת גם שלא לצורך, ואתה רוצה עוד כמה דקות מהזמן הקדוש הזה להתחבר במלוא נפשך לסידור הסליחות ולסלסולי החזן, רק עוד רגע, אי אפשר כל כך מהר, צריך את שלוות הנפש בשביל כל זה, את ה

תפילת השלווה

בס"ד אנה יושבת מולי ובוכה בלי יכולת להפסיק. זה שוב הריבים המאוסים האלו עם אמה. היא רוצה לעזור לה, להקל עליה חייה, אך אינה מצליחה. אין דבר שאנה לא ניסתה, אך אמא בשלה; לאחר שהתאלמנה, היא בחרה בבן זוג שלא מיטיב עמה, אך בשל פחדה להישאר בודדה אם תעזוב אותו, היא מאפשרת לו להתנהל כרצונו והיא מתוסכלת ומקנאה ואינה מעיזה לומר לו את אשר על ליבה. כל שיחה בין אנה לאמה מתחילה בכך שהאם משתפת את אנה בכל קשייה, בתה מקשיבה ומנסה לייעץ ולעזור אך האם לא מוכנה להקשיב, ובמקום זה היא מתפרצת עליה בזעם בלתי נשלט. כל הרגשות הקשים שהאם צוברת יוצאים בפיצוץ לא מבוקר על הבת שמרגישה שהעוצמות הללו מפרקות את נשמתה לרסיסים. אנה בעצמה מתמודדת עם חיים לא פשוטים, והאנרגיה שהיא מוציאה על נסיונות הסרק לעזור לאם מכלה את כוחותי

לאן נעלם השבט שלי?

בס"ד סבסטיאן יונגר פרסם לפני מספר חודשים ספר שנקרא "השבט", בעקבות חוויותיו בשדות הקרב ובחוזרו מהן. הספר הפך במהרה לרב מכר וזכה לביקורות נלהבות. יונגר נאלץ להרחיק עד אפגניסטן וסרייבו עם צבא ארצות הברית על מנת להתוודע מחדש לחוויה המעצימה והמחזקת של השבט. לא היה זה שבט במובן המוכר לנו, אלא קבוצת לוחמים שחבריה התלכדו יחד בשדות הקרב, ישנו יחד צמודים זה לזה, היוו משענת אחד לשני בעיתות משבר, ובעיקר פעלו יחד למען מטרה משותפת ותחת ערכים משותפים בתנאי מלחמה, סכנה וחוסר ודאות קיומית, אך חווית השבטיות הגנה עליהם ותרמה לבטחונם. אך כל אלו נעלמו כלא היו בעת שאותם חיילים חזרו למציאות האמריקאית: אין שבט, אין חמולה, אין בהכרח ערכים של שיתוף והגנה הדדית, ויש הרבה בדידות. אתה יכול להיות עשיר גדול או פחות, נשוי

אמונות – לא מה שחשבתם!!

יש איזו שמועה עקשנית וטורדנית שגברים הם עם "רציונלי" ונשים שייכות לעם "האמוציונלי".... שנים רבות אני נלחמת בשמועה זו בעקשנות תוך הבאת דוגמאות אין ספור מחיי, מחיי חברי ואפילו סיפורים מהקליניקה, אך לרוב איני מצליחה לשמוע את המשוכנעים מראש.... אז בוא ניגש לזה קצת אחרת ונעשה מבחן קצר;... "זוגיות זה דבר לא קל" – האם זו אמונה או עובדה? "אני לא שווה כלום, כל חברי למחזור עקפו אותי בסיבוב" – אמונה או עובדה? "היא אשה שתלטנית שרק רוצה להרחיק אותי מאמא שלי" – אמונה או עובדה? "היא אף פעם לא מסתפקת במה שאני נותן לה, ותמיד תמצא סיבות להתלונן" – אמונה או עובדה? "אם בעלי לא עונה לי אחרי חמש פעמים שאני מצלצלת, סימן שקרה הנורא מכל" – אמונה או עובדה? "אם את מרגישה בדידות אחרי שאנו רבים, זה סימן של חולשה, שאינך

הורים - אתם חיים בסרט!

מחקרים מתחום הפסיכולוגיה ומתחום מדעי המוח, בהם נבדק והוכח כי ילד זוכר גם מגיל צעיר מאד, מה אמו לבשה כשהיא אמרה לו שהיא נוסעת לחופשה ארוכה והוא ישאר עם סבתא. ומה היתה עווית פניו של אביו כשהוא סיפר לו שקיבל שוב מכתב מהמנהל. מה ההורים אמרו זה לזו בשעת מריבה. הורים יקרים שימו לב, אתם שחקנים ראשיים בסרט החיים של הילדים שלכם. "אהההההההה"...... נשמעת אנחת יאוש בקליניקה, רגע אחרי ששאלתי זוג הורים חביבים ונחמדים שהגיעו אלי להדרכת הורים מה קורה עם ילדיהם. "שלא תדעי מה עובר עלינו". מה כבר כל כך נורא, אני תוהה ביני לבין עצמי? "תראי, הם לא מפסיקים לריב" (וכאן נכנס תיאור נרחב של המריבות, ומי התחיל ומי אומר למי מה) "איזה צעקות, איזה שפה!! פשוט נורא!". טוב, אני מודה ביני לביני. מזל שבאתם. באמת נשמע שיש צורך

תסמונת הלב השבור

העיניים קרועות לרווחה, האוזניים מצלצלות מעוצמת הפיצוץ בנשמה והגוף נרעד כולו. כמו כוס זכוכית המתרסקת לאלפי רסיסים, כך הלב נשבר באחת בעוצמה אדירה. אט אט מחלחלת ההבנה כי הזוגיות שהייתה התפרקה בן רגע וכי החיים שהיו לא ישובו במהרה למסלולם. שירה חזרה הביתה לאחר פגישת עסקים קצרה בעיר, ומיד ניגשה כהרגלה למחשב הנייד הפתוח על שולחן המטבח. הודעת מייל קצרה חיכתה לה שם: "את אישה מיוחדת במינה, אך איני יכול עוד להיות כאן. לקחתי חלק מחפציי ואגיע בהמשך כדי לאסוף את השאר. שיהיו לך חיים מאושרים, דודי". עמית התקשר לרווית לאחר חודשיים של פרידה ובפיו הודעה משמחת במיוחד: "הפרידה עזרה לי להבין שאת האישה של חיי. אני רוצה לשאת אותך לאישה!". שתיקה מעברו השני של הקו בישרה לו רעות, ובסיומה הגיעה תשובה קצרה: "סליחה, אך ה

שקר החן והבל היופי אצל מתבגרים

"יופי חיצוני אפשר לראות על אנשים. יופי פנימי צריך לגלות בהם...." 1. יופי כערך: בואו נתחיל מהתחלה. יופי הינו אחד הערכים הכי מבלבלים ומורכבים שנמצאים בכל חברה אנושית. ישנם ערכים אבסולוטיים כגון נתינה, כבוד, אמירת אמת ועוד, אך בכל מה שקשור לחשיבות היופי וערכו בחיינו – שמה אנו, מבוגרים ומתבגרים כאחד קצת הולכים לאיבוד. כשאנו מכירים אדם חדש הרושם הראשוני מבוסס קודם כל על מראהו וצורתו החיצונית, אך מאידך אנו רוצים להאמין על עצמנו שאנו לא "עד כדי כך שטחיים" ומנסים להצדיק את הרושם הראשוני בדברים נוספים. אנו משקיעים זמן רב בטיפוח עצמי, חידוש המלתחה במותגים מוכרים ונחשבים, עסוקים ב"להשאר צעירים לנצח" דרך ניתוחים פלסטיים, טיפולים קוסמטיים, ויטמינים ותוספי תזונה, ביגוד ואיפור צעיר ומה לא. מאידך אחרי כל הה

שבעה ימים של כאב: על האבל הפרטי והלאומי בין יום השואה ליום הזכרון

באחד הסמינרים שבו השתתפנו בירושלים לקראת סיום התיכון, שאלה אותנו המדריכה כיצד אנו מגדירים את עצמנו; כישראלים או יהודים?. התבוננתי בה, נשימתי נעתקה לשמע השאלה, ולאחר רגע מצאתי עצמי מתבוננת בשאר חברי מתכתשים ומתווכחים בלהט משני עברי המתרס, לא מצליחה להתחבר לצורך להחליט מי יותר חשוב, החתן או הכלה, חדרו השמאלי של הלב או רעהו הימני?. ומאז, מדי שנה, תשומת ליבי מופנית בקשב ובריכוז לשבוע אחד בלוח השנה שבו אפשר לחוש בודאות מוחלטת את החיבור האישי בין "יהודי" ל"ישראלי", הלא הוא השבוע שבין יום השואה ליום הזכרון. שבעה ימים של כאב שאינו פוסק שבו הלב נחמץ ומתכווץ כולו מרוב צער, הריאות אינן מצליחות להתרחב דיין על מנת לנשום, הפה אינו מצליח להתרומם לכלל חיוך. היגון והכאב על ששת המיליונים שנרצחו מחד ועשרות אלפ

היה שלום אוריה

עונג השבת שלי שכולל את קריאת פרשת השבוע וקריאת ספרים נוספים שאינני מגיעה אליהם באמצע השבוע, היה בשבוע שעבר רוחני במיוחד. על השולחן היו מונח הספר אותו קנה לי בני כמתנת הודיה עם סיומו את הישיבה התיכונית ולקראת צאתו לדרך חדשה בשבוע הקרוב ללימודים בישיבה בירושלים. המתנה הזו ריגשה אותי מאד, הרי הורה לא משקיע בילדיו את כל נשמתו וחייו על מנת לקבל תודה, אך משהו בבחירת המתנה המיוחדת הזו ובמילים העדינות שצירף אליה הרטיטו את נשמתי; "ה' אורי" – פרקי אור והתמודדות בגבורה מחייו של רבי אורייה שטיין ז"ל. סיפור חייו ומותו של אוריה, חתנו של ראש הישיבה שלו, ליוו אותנו בשנותיו הראשונות של בני שם, כפי שגם נגעו בנפשם של מאות נשים וגברים בישראל ובעולם כולו שהתפללו להחלמתו של אוריה במשך 6 שנות מחלתו הקשה. שני הספרי

פוסטים אחרונים
ארכיון
תגיות
No tags yet.