חותמת פג-תוקף למחשבות

עתוני השבת היו מקופלים על השולחן בדיוק כפי שהגיעו לכאן לפני יומיים, ומתוך תחושה עמומה של "בוא נראה מה הפסדתי" שלחתי יד עצלה לעברם, והחלתי לדפדף בהם ברפרוף. הכותרות שנוסחו בקפידה על ידי עורכי העיתונים על מנת למשוך את תשומת לב הקוראים וכותרות המשנה זעקו בכל דרך אפשרית על אירועים ומחדלים, תקלות, איומים בטחוניים וכלכליים, אולם שום דבר כבר לא עניין ולא סקרן. חדשות על האסיר X ולאחריהן נסיונות הרכבת הקואליציה של ביבי והתפטרות הנגיד פישר איבדו את הרלוונטיות שלהן ברגע שיצאו כבר מבית הדפוס. לא רלבנטי. פג תוקף. כל תא בגופי צעק וזעק את השעמום על חדשות שרק לפני יומיים נמצאו עמוק בתוך קערת הצ'ולנט של כל בית בישראל. אבל רגע. שאלתי את עצמי, מה זה אומר על כל אותן "חדשות" פנימיות, אישיות או בין אישיות. שאנו

אותנטיות

זה התחיל בשבוע של הבחירות. הערוב בפרשת השבוע מכה במצרים וזורע ערבוב ובהלה, וכאילו בהוראה מלמעלה הגיעו בו זמנית הקריאות אלי לשמור על האותנטיות שלי, להיות אני עצמי, לא להתערבב, לשמור על זהותי. וכמו הרבה פעמים בחיי קודם כל מגיעה הקריאה, ורק לאחר זמן מה אני מסוגלת להבין מה משמעותה, למה היא באה, ולמה דווקא עתה. והנה בשולחן השבת דברים שוטפים יוצאים מגרוני, ולפתע אור גדול נשפך מלמעלה ומסביר הכל. פעם, בזמן ובמקום אחר, שאלתי את הרבנית היקרה שליוותה את מסעי חזרה אל שורשי, איך יכול להיות שבזמן שבו מתחילה הגאולה, בזמן קדוש בו אין הסתר פנים, בני ישראל אינם יכולים לדבוק באמונתם, נשברים, מקטרים, רוצים לשוב לאחור, כואבים מפוחדים. ואז היא אמרה לי: "בתי, זה לא ישראל. זה הערב-רב שיצא עמם ממצרים והתערבב בהם". ו

פוסטים אחרונים
ארכיון
תגיות
No tags yet.