היום שבו הפכתי לאח

ארי היה בן שנתיים וארבעה חודשים כשנולד אחיו הצעיר עידן. הפנטזייה ההורית שלי בזמן ההריון לקחה אותי רחוק ככל האפשר למחוזות בהם שני מלאכים קטנים מתרוצצים בביתי, משחקים, משתובבים, מתגוששים, חולקים ביחד חברים וחוויות ומעצימים את חווית המשפחתיות של כולנו. אבל זו לא הייתה רק פנטזיה – זו גם הייתה המציאות המשפחתית בה התנסיתי עם ילדי הגדולים, נור ואור אשר נולדו בהפרש של שנתיים זה מזה וחלקו מערכת יחסים אמיצה ומשתפת, להנאת כולנו.. אבל ארי תכנן לי קצת אחרת... לידתו של עידן עוררה בו מתח רב, והוא הפך לפעוט נרגן וזועף. הוא ניסה ללא הרף למנוע מעידן לינוק משדי ולהנות מתשומת ליבי ומרכות האמהות שבי. הוא תבע ללא הרף את תשומת ליבי ולרגעים אף פחדתי שאת תסכולו הוא עלול להוציא על אחיו הקטן ולפגוע בו. אם הדברים היו

הזכרונות שהייתי רוצה לשכוח

וזכרוני הראשון אם יופייך אינו מטעה אותי, משליך גיטרה ואבי עלי צורח, ואימי אומרת "זה החוטא שלי", ולוקחת אותי לטיול מנחם מול ירח. זכרונות הן פיסות הפאזל הראשונות אשר מרכיבות אט אט את אישיותנו. הזכרונות, כמה מוזר, ולמרות שאיש מעולם לא ראן, בנויים כמיכלים של מידע מסוגים שונים, צורות, ריחות, טעמים, קולות. מפתיע, אך מסתבר כי מרבית הזכרונות שלנו מקודדים בשל ההבט הרגשי המסויים אשר נלווה לאותו אירוע. וכיוון שהזכרונות מכילים בתוכם מימד כה משמעותי של רגשות, הרי שיש להם השפעה אדירה על המשך חיינו; אם הזכרונות הרגשיים שצברנו בחיינו חיוביים בעיקרם – הרי שסביר שיתפתח דימוי עצמי חיובי ומאוזן. ואם הזכרונות הרגשיים שליליים ופסימיים – סביר כי בהמשך חיינו נתקל בקשיים, כאבים, מהמורות ומורכבויות אשר ידרשו זמן ארו

הודייה

יום חורפי נעים למדי, ואני פוסעת מהורהרת בעירי לכיוון הקניון. אני מביטה-לא-מביטה בעולם שמסביבי ומחשבות רבות מתרוצצות לי בראש. עולם הפסיכולוגיה ועולם היהדות והעולם הנרחב של חקר המוח – שלושה עולמות שמעסיקים אותי מאוד בימים אלה – ערב רב של מושגים שמתערבלים במוחי ולובשים ופושטים צורה כקליידוסקופ בלתי נראה. כל העת תובנות חדשות, ומיד אחריהן אין סוף שאלות, ושוב צורות ומלבושים, ושוב תובנות ושוב שאלות. וכך בעודי פוסעת לאיטי שקועה במחשבותיי, לאחר תפילת שחרית, אני רואה מרחוק את עגלות הקשישות היושבות בשמש החמימה ולידן הפיליפיניות המסורות. אני מקווה בשבילן שילדיהן ונכדיהן יבואו לבקרן אחר הצהריים, או מחר, או בערב שבת. אל תשליכני לעת זקנה – האם הייתי רוצה שבזקנתי תטפל בי פיליפינית שאפילו לא תבין את שפתי ותפ

בזכות תרבות הסלפי

תרבות הסלפי מגלמת את אחד מאותם פרדוקסים תרבותיים אנושיים כאשר אנשים מתנהגים באופן כלשהו ומאידך כמעט כולם מגנים את אותו מעשה. ההרגל הזה שנטבע ברובנו שבו אנשים מתעדים עצמם בטיולים, מתעדים חברים, מתעדים מסעדות בהן אכלו ואפילו את המנות עצמן, מתעדים רגעים קסומים של מסיבות וחגיגות, חוויות של חופש וים, מצלמים עצמם בדיוטי פרי ואז במטוס ואז רגע אחרי הנחיתה ועוד ועוד פיסות חיים נפלאות, אותה תרבות שרובנו הפכנו להיות חלק ממנה, והיא חלק מאיתנו, עדיין נתפסת במקומות רבים כתרבות רעה וחולנית, כתרבות של אגואיזם ונרציזם, תרבות של מוחצנות ו"שואו-אופ" (Show-Off), משהו רע שכדאי להפטר ממנו מוקדם ככל האפשר. אולם למרות המחאות והגינויים, כתבות הנגד ושיחות השבת המצקצקות בלשונם כנגד תרבות זו, יש בה חלק מבורך ויפה (אם נ

את לא מושלמת – את שלמה!

לזרא לי מהיכן הגיעה המילה "מושלמת" לשפה העברית, אולם מרגע שהגיעה, הפכה לקיר אליו מתנפצות הטובות שבנשמות, הטובות שבבנות, הטובים שבימינו ובחיינו. שאלתי תלמידי חכמים; הגידו נא לי – היש בתורה כולה את המילה מושלם? והקרוב ביותר שהגענו היה פירוש רש"י לתיאורו של משה, אולם גם זה היה בפרשנויות ולא במקור המקראי עצמו. המילה מושלמת מציינת לכאורה העדר פגמים, מצויינות, איכות יוצאת דופן הבאה לכלל שלמות. בין שאר הקשיים עמם מגיעים אלי מטופלי לקליניקה, הוא חוסר היכולת לקבל את עצמם כפי שהם, או את הזוגיות שלהם כפי היא, או את המציאות שלהם כפי שהיא. ותמיד תמיד תמצא שם ההשוואה השכלית (או הדמיונית) למשהו אחר שיכול היה להיות: לו רק הייתי יותר רזה, יותר חכמה, יותר שנונה, פחות מתלהבת, פחות נותנת...... תמיד סרט המדידה ה

אנשים שמפחדים מאנשים

מספרים על יצחק רבין ז"ל שהיה "ביישן" גדול. שהיה מסמיק בקלות ונמנע ככל האפשר מאירועים חברתיים - למעט אלו בהם לא היתה לו ברירה מתוקף תפקידו. אולם נטייה זו לא מנעה ממנו להגשים את עצמו. לחרדה חברתית יש שמות רבים וטווח רחב של התבטאויות. יש אנשים המצליחים להתמודד עם "ביישנותם" בדרך יעילה, ותכונה זו אינה מפריעה להם לנהל חיים מלאים ועשירים, אך יש אנשים שלא. מהי חרדה חברתית? כיצד היא באה לידי ביטוי? ואיך מתמודדים איתה? מסביבנו מהלכים, חיים ונושמים, אנשים רבים שלמרות כישוריהם ואישיותם הייחודית, מצבים חברתיים מהלכים עליהם אימה וגורמים בשל כך לירידה ניכרת באיכות חייהם; הם לא יתמודדו על תפקידים בכירים בהתאם לכישוריהם, יעדיפו להסתגר בבית על פני יציאה לבילויים חברתיים, יתקשו להתמודד עם קונפליקטים ולעיתים ת

על קנאת אחים והזדמנות הורית

"אמא!!!!" – נשמעת צרחה קולנית במיוחד מחדר הילדים – "יהודה מציק לי", ואת, היודעת שעוד רגע העניינים יגלשו להם למהומת אחים חסרת מעצורים אצה רצה לך מקצה הבית להפריד בין הניצים ולהשכין שלום בית... אז כן, נכון, מריבות אחים אינן פוסחות כמעט על אף משפחה, ואין הורה שיוצא פטור ממצוות השכנת שלום בין ילדיו... אולי דווקא בזמן החופש, כשהילדים שוהים כל כך הרבה ביחד, היחסים הקשים בין האחים מתבטאים ביתר שאת. קנאת אחים מוזכרת לא מעט בתורה; קין והבל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו ועוד, אך העובדה שאנו מכירים את סיפורי התורה הנוגעים לנגע זה וכיצד אבותינו ואמותינו הקדושים נאלצו אף הם להתמודד עם דילמות אלו, לא בהכרח מקלה או מלמדת אותנו כיצד מרגיעים את המהומה ומחזירים את הבית לשלוות "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". ק

אדישות

הוא מגיע אלי לקליניקה, צעיר, חתיך, מנסה דקות ארוכות להסביר לי את בעייתו ללא הצלחה מרובה. התחיל חוג יוקרתי באוניברסיטה, והפסיק. לימודים שהיו יכולים להביא אותו למקצוע יוקרתי ששכר נאה מאד בצידו. עובד פה, עובד שם, מצליח, אך לא מאושר. החברים שלו שמחים איתו כי הוא תמיד זורם ולא תקוע. יושב מולי – עצוב. מבטו מלווה תקווה שאולי אצליח להבין את בעייתו, שאוכל לעזור לו לצאת לדרך חדשה. אני מזמנת אותו לעצום עיניים, ולהתחיל עמי מסע קסום בדמיון, עד שאנו מגיעים לארץ שממנה הגיע. לארץ הזו לא קוראים ארץ ישראל. לארץ הזו לא קוראים דכאון. לארץ הזו קוראים א-ד-י-ש-ו-ת. נעשה זאת ביחד, אני מבטיחה לו, נותנת לו משימה לשבוע הקרוב, שיתחיל לזוז, לנוע. במסע כמו במסע, הוא מתחיל בצעד אחד קטן. כמו בשיר על "שניים סינים עם כינור ק

אבא, אמא, אל תתגרשו גם ממני!

הגננת של רוני, בת החמש, התחילה לשים לב שרוני, ילדה חברותית ומלאת שמחת חיים, הולכת והופכת מופנמת יותר ויותר, מסתגרת בפינת הבובות במשחקי דמיון ודוחה נסיונות של חברותיה לשעבר לשתפה במשחק. כששרי, אמא של רוני, באה לקחתה מהגן היא סיפרה לה על דאגתה לרוני. פניה של האם התכרכמו, והיא הבטיחה להתקשר לגננת בערב ולדבר על המקרה. הסתבר כי הוריה של רוני נמצאים בהליכי גירושין כבר מזה שנה, והאב נמצא בשלבי עזיבת הבית. לא רק זאת, אלא שהמחלוקות בין ההורים על חלוקת הרכוש, הסדרי הראייה, ורגשותיהם הקשים זה כלפי זה לא נחסכו מאזני הילדים, שהפכו שותפים מלאים לסאגת הפרידה של ההורים. האם טוב עשתה הגננת שהעירה את תשומת ליבה של האם לגבי השינויים שחלו ברוני בשעות בהן היא נמצאת בגן? מה תפקידה של הגננת, אם בכלל במשברים משפחת

8 ניסים קטנים של אהבה

חג החנוכה מעורר בכולנו את התקווה לניסים שיקרו לנו בזמן הזה כפי שה' עשה לאבותינו בימים ההם. מעין אירועים, שנראים לכאורה לא אפשריים לחלוטין, שישנו את תמונת חיינו מקצה לקצה. אך החג הזה יכול גם להוות השראה להתבוננות בניסים היומיומיים שמתחוללים לנגד עינינו, מבלי שניתן להם תשומת לב מיוחדת, או שנחגוג אותם בהדלקת נרות מלאי הוד והדר. 1. נס הילדים: הקב"ה העניק לנו את ההזדמנות לתת חיים לנשמות קטנות ויקרות. זה לא מובן מאליו ופשוט, נס ההתעברות, נס הלידה, נס גידול הילדים, נס חיוכם וצחוקם שממלא את הבית, הנס שבהפיכתנו להורים. פעמים רבות הורים שוקעים בצער ובקושי שבהצבת גבולות לילדיהם, בחוסר היכולת להיות הורים כפי שרצו להיות, בקושי לחלק את תשומת הלב לכל ילד וילד ועוד. בואו נעלה על נס יום יום פלא זה ונחלוק עימ

כוחה של שנאה

מוצאי שבת, כבר אכלנו ארוחה מפסקת לקראת צום ט' באב, ואני פוסעת בדרכי לבית הכנסת שם נמצאת קהילתי האהובה לתפילת ערבית ושמיעת מגילת איכה. הלב שלי עצוב וכואב כל כך הפעם, ואני עוד לא יודעת אפילו למה, חורבן בית המקדש נוגע בי במקומות העמוקים ביותר בנפשי. בדרכי לשם, פותחת את הטלפון שהיה סגור כל השבת לראות האם יש משהו דחוף שעלי לטפל בו ונחרדת. כל כך נחרדת מלקרוא את מבול ההודעות המזעזעות שנפשי מתבלבלת ואיני מוצאת את דרכי לבית הכנסת אליו אני הולכת גם בעיניים עצומות. לא הפעם. רגלי, מבלי לשים לב מוליכות אותי בחזרה הביתה, איני מבינה אפילו איך אני מוצאת את עצמי ברחוב שלי. ההלם והתדהמה הפכו את ליבי ואת נפשי. סיפור משפחתי עצוב מאד שאני מטפלת בו הגיע לשיאים חדשים, וכשאני מצליחה להתאפס אני מרימה טלפון למטופלת ש

שפכי כמים ליבך

"שפכי כמים ליבך, נוכח פני השם".... שלמה קרליבך מתנגן כעת ברקע, וקולו כמו תמיד מרעיד כל נים ונים בנפשי. מה היה בו באיש היקר הזה שידע לקחת פסוק אחד מתהילים ולהצית את הגחלת בנשמתם של אלו שהתחברו ומתחברים אליו עד היום, עשרים ושתים שנה לאחר מותו? ובשבילי, השיר הזה, אולי יותר מכולם, מאיר אור גדול בנפשי ומזכיר שאני לעולם לא לבד, יש לי בפני מי להשיח את אשר בליבי, בלי להתבייש, בלי לחשוש, בוחן כליות ולב, הרי אתה השם יתברך נוכח ומקשיב גם בלי שאומר מילה; "לך דומיה תהילה". ממש עכשיו סיימתי יום טיפולים, שומעת אנשים ונשים שופכים את ליבם ומנסה להיות שליחה נאמנה לעזור כמיטב יכולתי. אך אני חוזרת הביתה וחושבת על מים. מצד אחד הם יכולים להיות צונאמי; "תהום אל תהום קורא, לקול צינוריך; כל משבריך וגליך עלי עברו...

פוסטים אחרונים
ארכיון
תגיות
No tags yet.